האסכולה האפיקוראית בלבוש יהודי

היהדות האורתודוקסית  מקורה בזרם הפרושי בעת העתיקה. זרם זה הוא שהכתיב את התלמוד כציר המרכזי של הדת. עבור יהדות זו, התנ”ך הינו טקסט אלוהי אשר ניתן להעריך את סמליותו באמצעות הפרשנות התלמודית בלבד

אולם, רוב היהודים אינם שומרים את מצוות התלמוד, ולמרות זאת רואים את עצמם כיהודים לכל דבר. קוראים להם אפיקורסים, על שמו של אפיקורוס, פילוסוף יווני שחי לפני יותר מאלפיים שנה

אפיקורוס ביסס את הגותו על חזון של עולם ללא אדון. דרך ראייה זו רוקנה את הפרקטיקה הדתית מכל משמעות, העולם ציית לחוקי הטבע בלבד, שאפיקורוס תאר לעצמו כתוצאה של צירופי אטומים אקראיים. דוקטרינה זו הובילה למסקנה שעל האדם לחיות בהתאם לשאיפתו לאושר

אפיקורוס נהג לקבל בחצרו נשים, גברים ועבדים כשווים בין שווים כיוון שהוא התייחס ליחיד כאל ערך עליון. הוא סבר, בין השאר, שכל אחד יכול לשפר את גורלו ברמה הגופנית והרוחנית באמצעות הטיפוח. הוא עצמו לא העמיד פנים כאילו הוא יודע דבר מה מעבר לתבונה

האפיקורסים סבורים שהתנ”ך הוא אנתולוגיה שעריכתה נמשכה לאורך כאלף שנים תוך כדי השאלה מתרבויות אחרות. כל טקסט ספוג ברוח הזמן, מה שמסביר את רב-גוניות הסגנון ואת ההטרוגניות האינטלקטואלית. לתנ”ך, אם כן, אין קוהרנטיות קונספטואלית ויש להתייחס אליו כאל קורפוס שמתקיימים בו זו לצד זו נקודות מבט הסותרות לעתים קרובות אחת את השנייה. האפיקורסים מצדם רואים באל התנכי דמות המשנה פנים בהתאם לתקופות. הם מעריכים אם כן שבני האדם יצרו את האלוהים בצלמם

האפיקורסים מהווים כיום רוב היהודים. הם רואים בתנ”ך טקסט יסוד ושואבים ממנו השראה במידה שהוא חובר להומניזם. ניתן לומר שבאופן מסוים הם קשורים לתנ”ך יותר מהיהודים האורתודוקסים עצמם, אשר אינם חוקרים אותו בשום דרך אחרת מאשר דרך משקפי התלמוד. עבור האפיקורסים, התנ”ך מהווה חלק מהמורשת האנושית

לכל אורך התנ”ך ישנן התרחשויות המרמזות על אי-קיומו של אלוהים. במגילת קהלת, הדובר מספר על מועקתו לנוכח הטבע המחזורי של העולם, ומבטא זאת במונחים חדים בקטעים כגון זה: כי החיים יודעים, שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין-עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. גם אהבתם גם-שנאתם גם-קנאתם כבר אבדה; וחלק אין-להם עוד לעולם, בכול אשר-נעשה תחת השמש. לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך; כי כבר, רצה האלוהים את-מעשיך. בכל-עת יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר. ראה חיים עם-אישה אשר-אהבת, כל-ימי חיי הבלך, אשר נתן-לך תחת השמש, כול ימי הבלך; כי הוא חלקך בחיים, ובעמלך, אשר-אתה עמל תחת השמש. כול אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה; כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה, בשאול אשר אתה הולך שמה

בספר איוב רואים אדם טוב-לב וישר שאלוהים מתנכר לו. אך מיהו אותו אלוהים של איוב? זהו ללא ספק אותו האל של שפינוזה, אלוהים זה הוא שם נרדף לטבע. בסוף סיפור המעשה איוב מבין שהאל אינו טוב ואינו רע, אך לא ניתן לעשות אחרת מאשר לאהוב אותו

הסיפור של אסתר מתרחש בתקופת הגלות בבבל. העם היהודי מצוי בסכנת השמדה, אך הוא ניצל על ידי המלכה היהודיה. אלוהים אינו נזכר ולו פעם אחת בסיפור ושום אירוע אינו בבחינת נס. המסקנה מהסיפור היא שההיסטוריה האנושית אינה יכולה להיעשות אלא על ידי בני אנוש

שיר השירים הוא אוסף שירים בעלי אופי ארוטי המהללים את ההנאה, הנעורים, יופי הגוף והמיניות

כאשר נודע לאברהם שסדום ועמורה עומדות להיחרב הוא מטיח באל: האף תספה, צדיק עם-רשע. אולי יש חמישים צדיקים, בתוך העיר; האף תספה ולא-תישא למקום, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חלילה לך השופט כל-הארץ, לא יעשה משפט

האין זאת מה שחש כל אדם כאשר הטבע נכנס לסחרור של הרס? אברהם חושף כאן את שתיקתו של האל

כאשר אותו אברהם מתכונן לשחוט את בנו, המאמינים רואים בכך את הביטוי לאמונה מוחלטת. אולם ניתן לטעון שהמלאך המונע ברגע האחרון את תנועת היד האוחזת במאכלת של אברהם, היא הכרתו הלוחשת לו שאלוהים, הדורש שיקריבו לו את מה שיקר לנו מכל, אינו יכול להיות אחר מפרי הדמיון. ההיגיון אם כן, הוא זה המוציא את הסכין מידי האדם המוכה בהזיה

קין רוצח את הבל מבלי אומר, מבלי להותיר לו כל שהות לתגובה; פשוט מתוך קנאה. גם כאן אלוהים מניח לבני האדם להסדיר את ענייניהם מבלי להתערב

האל האוסר על האדם לטעום מעץ הדעת מזכיר לנו משטרים טוטליטאריים העושים הכל כדי למנוע מבני האדם לקחת את הגורל לידיהם. בעוד שישנם כאלו המתייחסים לגישה לידע כאל חטא, האפיקורסים רואים בכך דווקא, את מהותו של ההוויה האנושית

בתרבות הישראלית התנ”ך תופס מקום מרכזי כיוון שזהוא מכנה משותף לכל הזרמים, החל באורתודוקסיה היהודית וכלה באתאיזם הרדיקאלי. אולם התלמוד, הקבלה ואלפי הפרשנויות המתלוות אליו זוכים להתחדשות הודות לאפיקורסים הזורקים אור חדש על המחשבה היהודית החל ממשה ועד לוינס, דרך פילון האלכסנדרוני, הרמב”ם, שפינוזה, בובר, פרויד, קפקא, איינשטיין ואחרים

נכון שהאפיקורסים משתמשים בתבונה כאמצעי התקשורת המועדף, אך תהיה זו טעות לחשוב שאין להם אמונה: הם מאמינים בחיים לפני המוות