הרהורים על מורה הנבוכים לרמב”ם

כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר׃  מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃  וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ;

(מגילת קהלת)

מעולם לא חשתי זיקה דתית, ותהיתי איך חלק ממכריי הקרובים לי ושאף הערכתי יכלו להיות אנשים מאמינים. ידעתי שבכוחה של הדת להעניק משמעות לחיים, ואף לשמש דרך מוסר, אבל התקשיתי להבין איך ניתן להאמין לאל אישי שמתערב בענייני עולם, אל המתבונן במעשינו ומתייחס אלינו בהתאם.  ברור היה לי כי מדובר בהאנשה המושתת על תמימות.

יום אחד מכיר עמו נהגתי לדון בסוגיות אלו הוציא מפיו ששאלת קיומו של האל נטולת כל חשיבות עבורו. נדהמתי לשמוע זאת מפי אדם שומר מצוות, צאצא למשפחה מסורתית. באותו רגע, סברתי שחברי, באיזה שהוא מובן, הוא אתיאיסט כמוני, והפרדוקס קיים למראית עין בלבד. הסקתי מכך שבקרב אנשים מסוימים קיום המצוות אינו מושרש דווקא באמונה אלא משמש לניהול אורח חיים המותאם לצרכיהם. עם זאת, עובדה שהאמונה באל אישי שיקפה מציאות יומיומית עבור רבים אחרים היתה תעלומה שהעסיקה אותי לא מעט.

בשלב מאוחר יותר, בעודי תר אחר תשובות, התעניינתי ב”מורה הנבוכים”, יצירה פילוסופית של רבי משה בן מימון, המכונה הרמב”ם. לא התאכזבתי.

הרמב”ם שניחן בכישורי רבי, מדען, רופא והוגה דעות, לא נרתע באמצע ימי הביניים מלבדל את התורה מן ההיסטוריה ולהשיבה למקומה הטבעית שבתחום הספרות. באמצעות אותה גישה, הצליח הרמב”ם לשאוב את המשמעות העמוקה של התורה ולפענח מיתוסים, מטפורות, אגדות ואלגוריות המהוות את לב ליבה של התורה.

“מורה הנבוכים” מעניק  לתורה פרשנות סמנטית, פילולוגית ופילוסופית. “מורה הנבוכים” נכתב במקורו בערבית והכותרת המתורגמת לצרפתית (“מורה לתועים”) אינה ממחישה במדויק את כוונתו של הרמב”ם. אכן, הרמב”ם  לא פנה ל”תועים” אלא נהפוך הוא, למלומדים על מנת לעודד אותם לקריאה פילוסופית של התורה, קריאה שאין ממנה שובע כשמדובר ביהדות מובנת. המבוכה ששררה בין המלומדים נבעה מן האמונה שבלבם יחד עם התחושה שאין להתייחס למובן המילולי של הכתוב בתנ”ך אלא לפענח אותו על פי גישתו של הרמב”ם.

אותו ספר מעניק פן ייחודי לפרשנות התורה בכך שאינו מתבסס על הגות יהודית אופיינית ואף מועטה, אלא שואב השראה דווקא מכתבי יוון העתיקה, במיוחד כתבי אריסטו ואפלטון, גישה שהייתה נפוצה בקרב הוגים ערביים בתקופת הרמב”ם. אבל השכלתו השופעת בתחומי ידע רבים וכן השליטה שלו ביהדות נחרטה במסורת בכך ש”ממשה עד משה לא קם כמשה”.

הבנת תוכן “מורה הנבוכים” דורשת דבקות במטרה אך גם מעשירה מאוד. היצירה בנויה על אסוציאציות רעיוניות ורמזים נסתרים למדי מבלי שתנקוט בעמדות חד משמעיות. מדובר יותר מכל במחשבת המאפשרת לקורא להמשיך ולהתקדם עד לנקודה הרצויה לו. אף אם הקדושה אינה בעוכרינו או שסוגיית קיום האל אינה מעסיקה אותו, קשה שלא להיסחף אל תוך העומק המרשים של דברי הרמב”ם.

“מורה הנבוכים” הוא פרשנות מכריעה בהבנת היהדות עבור אלו שאינם מסתפקים בקיום אורח חיים דתי. יש הסבורים כי מחשבת הרמב”ם אינה אלא זווית ראייה מני רבות אבל בתור סמכות שאין לה עוררין בכל הנוגע להלכה ובמיוחד ל”משני תורה”, קשה ואף בלתי אפשרי לעקוף את “מורה הנבוכים”.

מכך נובע פרדוקס, כאשר מחד, הרמב”ם מהווה את אחד מעמודי התווך המרשימים ביהדות ומאידך הגישה שלו לאל מנוגדת לזו השגורה בקרב רוב המאמינים. זרמי התלמוד השונים עדיין מפגינים הסתייגות מסוימת בכל הנוגע ל”מורה הנבוכים”. אותם זרמים אינם מעזים לאסור את קריאתו נוכח גדולתו של הרמב”ם אבל מסתייגים מלהמליץ עליו מתוך חשש שמא גישה אינטלקטואלית בלתי תואמת וידע פילוסופי לקוי יובילו לסערת רוחות בקרב אלו שלא הוכשרו דיים.

הרמב”ם חיבר את מורה הנבוכים כשהיה בשל מבחינה אינטלקטואלית, בשלב בו הטמיע את מרבית הידע הפילוסופי, הדתי והמדעי שאפיין את תקופתו. זוהי פסגת החשיבה שלו שמאירה את כל אשר כתב לפני כן. “מורה הנבוכים” היא יצירתו האחרונה, צוואה פילוסופית למעשה, ואחרי כן, יקדיש את מרבית זמנו כמנהיג רוחני לקהילה היהודית במצרים.

הרמב”ם מייעד את “מורה הנבוכים” לאליטה המיומנת בהגות ותורה. אין לו כל אשליה באשר ליכולת האדם המצוי להבין את דבריו. באופן כללי, הוא מסתייג מהנמכת רמת החומר במטרה להיות מובן על ידי הציבור הרחב. הרמב”ם מתאפיין בגישה אליטיסטית בעודו סבור שרק מיעוט בלבד מסוגל  להתמודד עם גישתו הרציונאלית ביותר של המעמד האנושי. עם זאת, הוא מאמין שכל בני אנוש שווים הם ולכן כל אחד ניחן ביכולת התעלות אינטלקטואלית. האצולה היחידה בה הוא מבחין היא זו של האינטלקט.

הדוגמה הראשונה  של מטפורה בתורה  המפוענחת על ידי הרמב”ם בספרו “מורה הנבוכים” מופיעה כבר בפסקה הראשונה של הכרך הראשון. מדובר בקטע מספר בראשית המציין כי האל ברא את האדם בצלמו. הרמב”ם מוכיח באופן פוסק באמצעות ניתוח טקסטואלי שאותו דמיון פונה כמובן לאינטלקט ולא לגוף. אותו פתיח שולל מלכתחילה כל גשמיות של האל וההשלכות מרובות הן – אם האל נטול גוף, הוא גם נטול קול, מראה, נוכחות וכך הלאה.

האינטלקט, כלומר, כושר ההתבוננות של האדם בעולם, היכולת להבנה עצמית ולבנייה על פי רצונו מהווה נס ייחודי ונשגב על פי הרמב”ם. בעיני הרמב”ם, ההתגלות נוצר ברגע בו האדם מודע לאינטלקט שלו. אין מדובר פה בתופעה חיצונית אלא בהבזק של צלילות הפורץ ממעמקי האדם עצמו.

הרמב”ם הודף כל התערבות האל בטבע ובהיסטוריה. ניתן להסיק שהיהדות מושתתת על אמונה באל שהוא מקור היקום אבל לאחר שברא אותו, הותיר אותו בידי הטבע. יש מן הנכון בגישה זו אם מתייחסים לעובדה שכל תהליך, מהחומר הדומם ועד לבעל החי המפותח ביותר, מתנהל באופן דטרמיניסטי כוללני. הכול, מלבד האדם, שהוא יוצא מן הכלל הודות לאינטלקט שלו. בהקשר זה, ובהקשר זה בלבד, הרמב”ם מסמן ב צימוד בין האדם לבין האל.

וכך ניתן לומר שאף אם האדם הוא חלק מן הטבע, הוא חומק ממנו באמצעות יכולת החשיבה שלו המאפשרת לו להתבונן בעולם ולהסיק מסקנות מוחשיות. הליך זה כרוך בבחירה חופשית מה שמסמל עבור הרמב”ם את האופי העל טבעי של האדם המסוגל בו באותה עת להבין, להדוף, להתנגד ולהשפיע על הלך הטבע או נהפוך הוא, מתוך שיקול דעת לחבור איתו. האל, אם כך, מעורה בטבע כאשר האדם הוא מעין תוצר של האל וגם עד ליצירתו.

על פי הרמב”ם, היכולת להבחין בין טוב לרע וחופש הבחירה טמונים באדם ובדומה למוסר בדרך כלל, אינם קשורים לדת. להיפך, הדת היא זו ששואלת את המוסר מידי האדם כדי ליישם אותו באופן יעיל. הרמב”ם טוען בנימה תמימה יחסית, שבמסגרת היהדות הרע אינו אלא העדר הטוב, האפלה אינה אלא העדר האור, והקור אינו אלא העדר החום. האפלה, הקור והרע אפוא אינם עומדים בפני עצמם.  זוהי אבן היסוד המכרעת של האתיקה של היהודית.

הרמב”ם מבחין בין שלושה סוגי רע: הראשון והנדיר ביותר מקורו בטבע, השני, נפוץ יותר בנוי על הרע שבני אדם מעוללים זה לזה והשלישי, הנפוץ ביותר, הוא הרע שהאדם מחולל לעצמו. הוא דבק בספירה זו מאחר ולדעתו שוררת תפישה הפוכה על פיה, מרבית בני אנוש סבורים שהרע בדרך כלל נכפה עליהם מן החוץ.

הרמב”ם מאמין שהאדם מגיע לעולם עם צורך האונטולוגית לפתח את היכולות האינטלקטואליות שלו. הוא עושה זאת במסגרת החברה בה הוא תלוי ועליה הוא אף אחראי כי המציאות הטבעית אינה קיימת בתוך החברה. האדם הוא שבונה את קו המתאר של החברה וזוהי אותה יכולת לשנות את העולם שמבדלת את האדם מיתר הבריאה. ובאותו הלך מחשבה, השגחה עליונה אינה אלא מעשיו של האדם שבאמצעות ההיגיון משתדל לשמור על עצמו.

השאלה למה אסונות נופלים על בני אדם אינה רלוונטית מבחינת היהדות. בעיני הרמב”ם, האל אינו מעורב בהיסטוריה יהיו אשר יהיו  האירוע, התקופה או עוצמת האמונה. הוא סבור שרק פתי או הדיוט חושב אחרת, ושחינוך המנחיל כי ישנו אל המעניש את הרשעים וגומל לצדיקים שייך לאמונה התפלה ושיש לדחותו מכל וכל. הרמב”ם טוען כי אדם הנוהג על פי מדד הגמול או העונש דומה לסוס שאינו חושב על ייעוד הדברים אלא פועל מתוך רפלקס.

ישנם שהחלו לפקפק בקיומו של האל לאחר השואה. לו הרמב”ם היה חי באותה תקופה,ספק עם היה מפרש זאת במושגי מיתוס או מיסטיקה. כמו כל דבר המערער את ההיסטוריה, השואה אינה מעידה על היעדרותו או נוכחותו של האל. מדובר באנשים, במשהו שאירע בין אנשים גם אם בלתי אנושי.

הרמב”ם שולל  את התפיסה של אל אישי כי בעיניו אם אכן היה קיים, הייתה לכך הוכחה חותכת הואיל ותופעות החורגות מחוקי הטבע נראות לעין. בסיפור התנ”כי, יש להבין את כל מה שמתואר כהתערבות אלוהית כמטפורה. רעיון הפנייה הישירה של האל לאדם מצטיירת כילדותית בעיני הרמב”ם והוא סבור שהנטייה להיאחז בניסים כדי להוכיח את אמיתות של הדת משקף נכות פסיכולוגית. הוא הופך לגיחוך כל מה שנוטה לרמוז על קיומו של האל באמצעות אירועים על-טבעיים במקום התבוננות בטבע. הרמב”ם שולל אסטרולוגיה וכל תחום שאינו מבוסס על היגיון, וטוען של כל תופעה פיזית בלתי מובנת מפוענחת בסופו של דבר באמצעות המדע.

המשגת המופשטות המושלמת של המונותיאיזם היהודי דורשת מאמץ כביר. זו הסיבה למה  מדי פעם היהדות הרבנית סובלת מכך שהאדם המצוי רואה באל מעין מלך היקום. זוהי תפישה נאיבית אבל בלתי נמנעת כל עוד האדם חי בחוסר ידע. יש אכן הזדקקות בתנאים רבים עת כדי שהאדם ייחלץ מהמצב הזה, החל מלשכנעו שחובתו כלפי עצמו להפעיל את רצונו וחירותו.

על פי הרמב”ם כל אחד יכול להבחין בהיעדר כל קשר בין דבקותו לדת למה שקורה לו, לקרוביו או לחבריו, אבל רבים מתעקשים לזהות סיבתיות. עבור הקבוצה אלו הרמב”ם מבחין בין אמונה “אמתית” ואמונה “הכרחית”. כלומר, מקובל שהאדם המצוי יחפש נקודות אחיזה עמן יוכל להזדהות. האמונה כי ישנו כוח עליון שמשגיח על כל אדם ואדם מקובלת כל עוד לא מתמסרים לעבודה זרה. הרמב”ם סבור כי בנסיבות מסוימות, עדיף לחשוף את האמת רק לאליטה  המסוגלת להבינה. האמת טומנת סכנות והחברה זקוקה למיתוסים כדי למען עקביות.

וכך ב”איגרת תימן” הרמב”ם  מותיר את עקרונותיו ומטעה במכוון את קוראיו כשהוא מבטיח להם כי המשיח עומד להגיע. הוא סבור כי לאור הרדיפות שסובלים היהודים בתימן רצוי לחזק את העם מבחינה פסיכולוגית ולהפיח בו תקווה.

לפי היהדות יש לאדם נטייה טבעית להתמסר לאלילות. האימה מפני המוות וקושי  המחיה  מעוררים פחדים שהאדם מנסה לפתור באופן אירציונאלי. מפה נובעת עבודת אלילים שניחנו בכוחות על טבעיים תוך סיפוק אינטרס אישי בעזרת פולחנים.  אירוע עגל הזהב במהלך יציאת מצרים מוכיח עד כמה המסות נוטות להתמסר לעבודה זרה בשעת מבחן. היהדות ניסתה לחסום את האובסקורנטיזם הזה על ידי אורח חיים שייקח בחשבון את הנטייה הזו. היהדות חיסלה את האלילים במובן המוחשי אבל עם חלוף הזמן עבודת האלילים קמה כל פעם לתחייה מחודשת באמצעות אל אנתרופומורפי דמיוני. לא עוד אלילי אבן, אלא אלילים פנימיים.

הרמב”ם מתייחס לפן הזה ומסביר שהאל נטול גוף או מקום, שאין מדברים איתו ולא עליו, ולא ניתן להעניק לו כל תואר. רק השתיקה תואמת לאל כי לא ניתן לתארו על-ידי השפה. כל מה שניתן להביע זה מה שהאל אינו.

מצוות התורה לא נועדו לספק את האל אלא לעשות סדר בענייני אנוש. לאדם יש תפקיד בהיסטוריה. למרות שאין זו מטרתה האולטימטיבית, היהדות מכילה מוסר אישי וחברתי. הרמב”ם מאמין שהמרכיב שמעניק פן משמעותי לתפקידו של האדם הוא אי שייכותו של האל ליקום. במילים אחרות, האדם חופשי. הרמב”ם סבור שכללי ההתנהגות של הדת מעניקים לאדם אפשרות להקדיש את עצמו באופן מרבי לפיתוח האינטלקט שלו.

יישום הפילוסופיה מעניקה התפתחות אינטלקטואלית  לאנשים מיוחדים, ואילו רוב האנשים זקוקים לטקסים. זהו פונקציה של התפילה, שעשויה להביא להיטהרות וגם משמשת פורקן לסכסוכים הפנימיים של האדם. התפילה פונה לאל בדומה לשירה שבאמצעות צילי המלל מעורר רגש. התפילה רק מחייבת את האדם המדקלם ואינה מעוררת שום תשובה אלוהית. האל אינו מקשיב לתפילה.  האדם המתפלל הוא הוא המקשיב לה.

לא ניתן לתאר לעצמנו את האל כי כל תוצר מהדמיון נובע ממה שאובחן על ידי החושים. מישהו שמעולם לא ראה צבע ירוק לא יוכל לתאר אותו אף אם ידע צבעים אחרים מהם, בדיוק כפי שלא יוכל להמחיש לעצמו סוס אם לא פגש אי פעם בחיה שכזו.  אפשר לסתור זאת והניח שמישהו שיודע מהו סוס ומהו צבע ירוק יוכל לדמיין סוס ירוק. אבל למעשה אותו חיזיון אינו אלא שילוב של מרכיבים מוכרים. זוהי הסיבה למה האדם המנסה לתאר את האל יעשה זאת באופן אנתרופומורפי. אף אם הוא מדמיין אותו עוצמתי עד אין קץ,  נוכח בכל מקום ובעל ידע בלתי נלאה, זוהי השתקפות של תפיסתו של עוצמה, נוכחות וידע על-ידי חושיו המוגבלים.

אחד מיעדי המצוות הוא ליצור ריחוק כלשהו מעצמנו. זה מה שמחוללים בדרג הגבוה ביותר אותם אנשים המכונים “נביאים”, שאינם מגידי עתידות אך  ניחנו באבחנה חדה ביותר של המציאות עד כי מצליחים לחזות את אשר עלול לקרות. הנבואה אינה חסד או תופעה על טבעית. היא נובעת, להיפך, מפוטנציאל הטמון בכל אחד מאיתנו. בכל פעם שהתנ”ך מצטט את האל הפונה לנביאים, מדובר באינטלקט שנוקט ריחוק מהעצמו. הנבואה היא האינטלקט המנותק מן האגו.

חלום סולם יעקב המתאר את יעקב אבינו מטפס ויורד מהשחקים הוא אלגוריה על פיה החלק העליון של הסולם הוא מקום הידע והחלק התחתון המציאות. העלייה והירידה בסולם מתארת את תפקידו של הנביא שזוכה לידע ויורד לחלוק אותו בקרב העם.

הקשרים בין בני אדם אינם יכולים להוות מטרה בפני עצמה כי  האדם אינו הערך העליון ביהדות. כללי חיי החברה לא נועדו לספק את החושים אלא להיפך, לגבור עליהם ולעודד את פיתוח האינטלקט.

האדם נולד במצב של חפץ והופך ממשית לאדם רק לאורך חייו. הוא מהווה חלק מהטבע אבל בניגוד ליתר הבריאה הוא אחראי למעשיו ולהווייתו. לכן ייעוד חייו אמור בעיקר לעסוק בחיפוש הידע.

קיום הדת היהודית בנוי על קבלת עול מצוות התורה. הרמב”ם משקיע מאמץ רב כדי להסבירם. הוא מנסה להראות שבכל מצווה טמונה משמעות. אף אם מצוות מסוימות נראות עלומות, הרמב”ם ממליץ שלא לוותר ולנסות להבין אותן. לו היה חי בימינו, היה מסביר שמצוות נטילת ידיים טרם הארוחה מגנה על האדם מפני מחלות מדבקות וזה ההיגיון הטמון במצווה הזו. אבל למעשה הגישה הזו מזכירה באופן מסוים את הפיצוי שמבטיחים לילד כדי שיאכל מזון שאינו אוהב. בחוג מצומצם, הרמב”ם היה אומר שהסבר המצוות הוא אמצעי מלאכותי שנועד לעודד את המאמינים לקיים את המצוות והסיבה האמתית הטמונה בנטילת ידיים היא הכניעה לתורה.

השאיפה המשיחית למהפכה בטבע נטולת כל היגיון. הציפייה לניסים שישנו את הלך הדברים היא הכחשת  מציאות העולם. השינוי טמון בידיו של האדם עצמו. הרמב”ם מזהיר שבעתות המשיח, דבר לא ישתנה במערכת הטבע והעולם כמנהגו ינהג. המשיחיות היא לא אירוע קוסמי אלא אוטופיה המאפשרת קרבה מרבית של האדם למהותו.

על פי הרמב”ם ההיגיון אינו פותר את סוגיית האל אלא מצמצמת אותה לביטוי הבסיסי ביותר: האל הוא, אבל אי אפשר להסיק מהו, הואיל ועצם היותו אינו דומה לשום דבר  ידוע. עם זאת ניתן לקבל את יצירותיו, כלומר את היקום, במגבלות החושים שלנו.

זהו תפקידו של הסיפור התנכי, שהוא אלגוריה של המעמד האנושי. הרמב”ם סבור שאם ביסוס אורח חיים על כללי התורה מביא לבלימת האלילות, אזי היהדות השיגה את עיקר מטרתה. מנקודת ראות זו ניתן להבין את התהייה של הרמב”ם לגבי הנצרות המכונה בפיו רגרסיה פגאנית.

הרמב”ם נרתע משאיפה לדעת שהינה פחותה מן היכולת האינטלקטואלית, ומתעקש על מנת למנוע שתורתו יישאר תחום לחוג מצומצם ששולט בתורה, בפילוסופיה, ובמדעי הטבע.

הנביאים חיברו את התורה באור אגדי שמאפשר לפילוסוף להבין את המשמעות העמוקה הטמונה בו, וגם מעניק לאדם המצוי להאדיר את כוחה של המילה. אף אם מתנגדים לכך שישנה מיסטיפיקציה מסוימת, הרמב”ם סבור שכך נוהגים עם ילדים, שבעיניו ההבדל שבין הפילוסוף לאדם זהה ולהבדל שבין האדם המצוי לילד.

חקר הטבע מאיר את עינינו רק בעניין הטבע ולא מלמד אותנו מאומה על האל. האדם צריך בכל זאת לחקור את הטבע כי בורות כרוכה בעצלות המחשבה שגורמת לאדם לא פעם להסביר את הלא מובן באמצעות כוחות על טבעיים במקום להסתמך על ההיגיון. אבל כשהאדם מתאמץ ומתבונן בטבע, הוא מגלה שמדובר ברצף של סיבתיות. ברגע שהוא מפנים את היות הטבע תופעה מובנת, הוא גם מבחין באותה עת בקן המפריד בין הפיזי למטאפיסי ובעובדה ששום דבר ביקום אינו יכול להיות על טבעי.

לאחר שהרחיק את הקורא של “מורה הנבוכים” מכל חשיבה אלילית, הרמב”ם עושה עוד צעד קדימה, אימתני, גם עבור אלו המיודעים היטב לתורתו: הוא טוען שגם ההיגיון אינו משקף את האמת האולטימטיבית הואיל והאדם מוגבל על ידי חושיו. לפי ראות עיניו, האדם הנבון מוכרח להטיל הכול בספק, כולל ההיגיון. אין יהיר יותר מאשר יצירת חוקים אוניברסאליים על בסיס התבוננות בטבע בלבד. אחת הסיבות המהותיות הטמונות בלמידה היא השכנוע העצמי שאין אנו יודעים דבר. מה נותר? הספק.

עבור מרבית המאמינים, האמונה מונעת על ידי הסברה שהעולם מושתת על קיומו של אל אישי והוא שנתן את התורה ליהודים במהלך אירוע היסטורי שהתקיים בהר סיני בהשתתפות שש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף. אותו “אני מאמין” ביהדות אינו בגדר כפייה ואין שום חובה לאמץ אותו באופן מלא אף אם מדובר ביהודי החרדי ביותר, כי קיום המצוות הוא מה שקובע. זה הדבר היחיד לו כל יהודי דתי מחויב.

התיאולוגיה של הרמב”ם שואפת לרציונאליות וזוהי אולי חולשתה. על פי נקודת המוצא שלה, קיומו של האל מוכח מבחינה פילוסופית. מכך שלא יעלה על הדעת שהבריאה  נוצרה יש מאין, קרוב לוודאי שהאל קיים. היות והטבע מושתת על סיבתיות, חייבת להיות סיבה ראשונית מחוץ ליקום. לכן, תפישת האל באמצעות האינטלקט מהווה התגלות,  והאינטלקט נקודת המפגש בין האל לאדם. על בסיס אותה שרשרת סבירות, הנביאים חיברו את התורה והגיעו ל-613 מצוות של חיי היום יום. אותו אורח חיים הוא הוא  הדת היהודית.

הנביאים עורמים תכונות הצדיק, האמן והפילוסוף. הם אלו שהביאו את התורה לעם היהודי שאמור ללמוד, לפרש ולהעמיק את התורה ללא לאות. היהדות אכן מושתתת על האמון כלפי הנביאים ולא כלפי האל שעל פי הרמב”ם אינו נגיש היות ואינו שייך ליקום.

הוכחות האל המועלות על ידי הרמב”ם או על ידי רציונליסטים נוצריים ומוסלמים בני תקופתו אינן עומדות מול מבחן ההיגיון, ונדחו מאז באופן משכנע. אבל לאמתו של דבר, ספק אם אותם הוגי דעות עצמם האמינו בכך. למעשה הם היו חדורי מטפיסיקה ולא יכלו שלא לחלוק אותה תוך תרגום מילולי של אותה תחושה.  באשר לרמב”ם, הוא האמין שמחובתו להעניק צוק פילוסופי שיאמת את הליריות של התורה דרך ההיגיון.

מעבר לסוגיית האל, האם הדת היהודית פתרה את סוגיית החיים בחברה? האם חיסלה את עבודת האלילים? כנראה שלא. אבל גם האידיאולוגיות האתיאיסטיות לא הצליחו אף הן להוכיח את תאימות שלהן והובילו ללא מעט אסונות. הקומוניזם ניסה לחסל את הדת אבל הנחיל פולחנים אחרים וכפה דוגמות חדשות שהטביעו את החברה בחשכה. הפסיכואנליזה ניסתה לחדור את הנפש האנושית כדי לסייע לה בחייה אבל נלכדה בתוך עולם של כתות, דוגמות, אלילים וקרעים. אפילו ההומניזם מוטל בספק היות וזהו ערך המתייחס לרגע נתון בהיסטוריה.

כל הערכים נתמכים על ידי רציונל שחוזר על עצמו. כך גם האמונה. עבור היהדות פרוש הדבר כי התורה נכתבה על ידי היהודים הקדומים שהצהירו עליה כמקודשת בשלב מאוחר יותר. זה הדבר האחד ויחיד שמחייב אותם. בין אם האל קיים או לא, אין לו כל קשר לעניין כי איש אינו יכול להתחמק מאחריות ההכרעה . אדם אליו האל היה פונה באופן אישי עדיין היה צריך לבחור בין להכריע שאכן מדובר באל.

נותר  שהיהדות החלה במסעה הארוך נגד עבודת אלילים לפני אלפי שנים ועדיין מכה שורשים. פלח גדול בקרב האנושות עדיין דוחה את הרעיון שהאדם אחראי לגורלו. ניתן אף להסיק שהיהדות יצרה קורפוס ספרותי עוצמתי והחדירה אתיקה ורציונאליות במחשבת אנוש באמצעות התלמוד ולכן יש לה תפקיד מכריע בתולדות החשיבה.

מה הסיכום של אותה מחשבה על פיה שבסופו של עניין אין הבדל ניכר בין האל של הרמב”ם והמאום של האתיאיסט. בשני המקרים אין השגחה עליונה. בשני המקרים החברה היא מה שהאדם מחליט לעשותה. בשני המקרים האדם חייב לבחור את חייו ולקבוע קו מוסרי. בשני המקרים אם האל אכן קיים, האדם עלול  למצוא אותו אך ורק בתוך עצמו.

בסיומו של חוג בן שנה של עיון ב”מורה הנבוכים”, המרצה זנח טון דיבורו הנלהב וסיכם ברוח סוקראטית במילים אלו: ” כדי להגיע להבנת הרמב”ם יש דרך ארוכה, אבל אלו שיצליחו יידעו ש”מורה הנבוכים” אינו המילה האחרונה, אלא מקום טוב להתחיל”.

דניאל הורוביץ