Gaza et Molenbeek, même combat.

Le monde découvre avec stupeur l’existence de Molenbeek, cette obscure commune de l’agglomération bruxelloise devenue sanctuaire islamiste et repaire d’assassins. Il est vrai qu’après les attentats de Paris les autorités belges sont intervenues de manière musclée, mais le rôle des forces de l’ordre est comparable à celui des pompiers: on les appelle généralement quand l’incendie s’est déjà déclaré, c’est-à-dire trop tard.

Dans un société démocratique, prévenir le terrorisme consiste à ne pas transiger sur certains principes. De ce point de vue l’Europe a failli en fermant les yeux sur l’islamisme, dont les objectifs sont pourtant clairs. Penser que Paris pouvait échapper à cette calamité est d’un coupable aveuglement.

Tous les musulmans ne sont pas islamistes, mais il n’en est pas moins vrai que tous les islamistes vivent comme des poissons dans l’eau parmi les musulmans. Il y a une espèce d’omerta qui tétanise ces populations, dont on ne distingue pas bien si elle repose sur une adhésion tacite, une complaisance criminelle ou une terreur indicible.

Il y a une sorte de schizophrénie en Europe à ne pas admettre que les forces islamistes qui appellent à liquider Israël sont les mêmes que celles qui mettent des salles de spectacles et des restaurants à feu et à sang à Paris.

Le grand public a pu croire que les attentats visant l’Hyper Casher ou Charlie-Hebdo signalaient ce qu’il fallait ne pas être pour se sentir en sécurité en France. Le grand public a pu le croire, mais les autorités sont impardonnables de l’avoir cru. Certains ont même cru bon de suggérer que ne plus porter de kippa et ne plus s’en prendre au Prophète rétablirait le calme. Ces jours-ci le gouvernement belge a même franchi un nouveau pallier: ne plus aller au cinéma, ni aux compétitions sportives, ni à l’école. Pour le moment il semble encore permis de respirer, mais allez savoir ce que les politiciens vont encore trouver avant d’aller à l’essentiel.

Nous savons depuis la Shoah que l’antisémitisme est le plus sûr indice d’une société qui perd ses repères. Aujourd’hui c’est l’antisionisme – avatar de l’antisémitisme – qui joue ce rôle. Le parti-pris antisioniste d’une majorité d’intellectuels et de journalistes en Europe est inquiétant non seulement pour Israël, mais pour le monde libre lui-même. Faire une différence entre le Hezbollah, le Hamas et l’Iran d’une part, et Daesh et Al Qaeda d’autre part n’a aucun sens, parce que l’islamisme est une idéologie qui n’a ni feu ni lieu. Son ennemi est le genre humain tout entier, ce qui inclut les terroristes eux-mêmes, qui considèrent la mort – celle des autres comme la leur – comme valeur suprême.

Si l’Europe ne prend pas la mesure de ce fléau, les choses n’en resteront pas là, parce que les Djihadistes ne savent que trop bien avec quelle facilité ils peuvent opérer dans un Etat de droit. C’est pour cela qu’il y va de l’intérêt de l’Europe que de soutenir l’Etat d’Israël et de cesser de le stigmatiser avec des directives bêtes et méchantes comme l’étiquetage de produits de Cisjordanie. Il n’est pas anodin de noter que les  responsables politiques français ont voté cette ignominie qui a englouti des fortunes en commissions spéciales et en consultants, alors qu’au même moment des Djihadistes s’apprêtaient à exterminer des Parisiens à la Kalachnikov.

Ces mêmes Djihadistes qui de Tel Aviv à Paris sèment la mort partout où il y a des vivants; qui non seulement prônent que la fin justifie les moyens, mais que les moyens sont en eux-mêmes une fin; qu’il s’agit moins pour eux de s’emparer du monde que de le quitter avec éclat; que le paradis au ciel vaut bien l’enfer sur terre.

l’Europe a le devoir de soutenir cette minuscule démocratie qu’est l’Etat d’Israël confronté à une guerre dont l’Europe n’entend que les bruits de bottes mais qui deviennent de plus en plus audibles. A bon entendeur salut.

Israël et Europe, même combat.

אברהם בורג או צערו של טרוצקי

יוסף בורג, אביו של אברהם בורג, היה בקי בתרבות גרמניה, דובר שפות, רב וד »ר למתמטיקה. הוא חמק בדוחק ממחנות המוות ב-1939 בברחו מגרמניה כמהגר לפלסטינה, לפני שננעלה המלכודת הנאצית

מעת שהתבסס במה שעתיד היה להפוך למדינת ישראל, הוא הקים בה משפחה בה שילב את ערכי המודרנה, הציונות והדת, והשתתף בכל מאבקיה כפטריוט, חבר כנסת ושר

האב והבן לבית בורג מהווים בפני עצמם סיכום של מהות הציונות. דור ראשון שעבר רדיפות וייסד את מדינת היהודים, ודור שני המניב יהודי חדש החי בליבה של מדינה בין האומות

אברהם בורג הוא אדם חריף ובעל אישיות חזקה, אך עם זאת ניתן לראות בו כשלוחה של אביו. כקצין בצנחנים, יהודי שומר מצוות, פוליטיקאי מחונן ויושב ראש הכנסת והסוכנות היהודית, הוא מהווה על פי המסלול שעבר, את כל מה שהיהודי המתחדש יכול היה לחזות כדוגמא לאפוס הציוני

מזה כעשר שנים, עם זאת, אברהם בורג שינה את עורו ודוחה אף את עצם הרעיון של מדינה יהודית. כעת הוא תומך במפלגת חד »ש, מפלגה פוםט-קומוניסטית, מכריז על קץ הציונות, קורא לביטול חוק השבות מתנגד לכל קשר רשמי בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות

לאברהם בורג עומדת הזכות להשקפת עולם משלו. עם זאת, התכחשות בקנה מידה כזה בהחלט מעוררת חלחלה. כאשר הוא מתבטא אודות תולדות הציונות, הוא אמנם מכיר בכך שישראל נהגה באופן סביר בפותחה את דלתותיה בפני פליטי וניצולי השואה לאחר מלחה »ע השניה, אך כעת דעתו היא שתקופה זו חלפה, וכי אין להיאבק עוד באנטישמיות כבתופעה ייחודית, אלא כי מאבק כזה צריך להיכלל במסגרת פעילות הומניסטית בקנה מידה נרחב יותר

אברהם בורג מחזיר אותנו מאה שנה אחורנית, לימים בהם האינטלקטואלים היהודים שניזונו ממאורות הדור, נחלקו לשני מחנות: חלקם חשבו שכדי לבער את אי-הצדק, נכון היה להזדהות עם ברית המועצות ולשאוף לכינון סדר עולמי חדש, בעוד אחרים חשבו כי במהלך ההמתנה לכך, על היהודים לקחת את גורלם בידיהם, אחרת ייעלמו לפני שתוגשם המהפכה

אחת ההתגלמויות של אנשי המחנה הראשון היה טרוצקי. למחנה השני השתייך בן גוריון. ההמשך ידוע: הקומוניסטים היהודים נרדפו ע »י הקומוניסטים שאינם יהודים, ותנועות כגון הבונד [1] שקעו כליל. לגבי מדינת ישראל, לידתה הועילה רבות למיליוני יהודים, ואילו דעתה של ההיסטוריה על ההרפתקה הקומוניסטית היא שמדובר בקטסטרופה

מה שמקומם בעמדותיו של אברהם בורג, הוא שהוא מפגין אנוכיות בלתי מתקבלת על הדעת כלפי היהודים השואפים לעלות ארצה

בעוד הוא ומשפחתו סגרו את המעגל בן אלפיים השנים, של שיבת העם היהודי למכורתו, הוא מתכוון לטרוק את הדלת בפני אלו שלא התמזל כך מזלם. גם אם מאות אלפי ניצולי שואה חיים עדיין, הוא מכריז בקלות יתרה כי לילדיהם אין מה לחפש בישראל

אברהם בורג מתיר לעצמו לקבוע היכן מתחילה הציונות והיכן היא מסתיימת, היכן מתחילה האנטישמיות והיכן היא מסתיימת. הוא מתהדר בהכחשה של מציאות בה ישראל היא עדיין מקום מפלט עבור יהודים רבים התרים אחר זהותם בעולם המקיא אותם מקרבו מעט יותר מדי יום ביומו. הוא מסרב להביט במציאות, המראה כי הרחם ממנה יצאה המפלצת הנתעבת [2], עדיין פורייה
הוא מעלה על הדעת את אותם היהודים שהעריכו כי עתידם מובטח ערב גירוש ספרד, אלו שהאמינו כי הם גרמנים כמו כל היתר ערב השואה, או שחשבו שצרפת תערוב לאזרחותם לפני עליית משטר וישי

ואגב הנקודה האחרונה הזאת, קיימת גם איזו ציניות אצל אברהם בורג, בכך שהוא רוכש לעצמו מחד אזרחות צרפתית, ומנהל מאבק כדי להערים קשיים על יהודי צרפת המבקשים לרכוש לעצמם אזרחות ישראלית מאידך
כאמור לעיל, אברהם בורג זכאי להחזיק בדיעותיו, אך לאחרים ישנה גם כן הזכות לסבור כי דעותיו הן בגדר שערוריה הן כלפי המתים והן כלפי החיים בישראל
===
[1] ההתאחדות הכללית של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה
[2] התייחסות לנאציזם בחיבור מאת ברטולד ברכט

לוסי אהריש, הפאסיונאריה של ישראל

לוסי אהריש היא סמל שחשיבותו עילאית מבחינת ישראל. אינטלקטואלית צעירה זו שהשלימה תואר במדעי המדינה ובעיתונות היא כריזמטית, רהוטה, אמיצה ופיקחת. היא מנהלת קריירה עיתונאית מבריקה במספר מדיות, ביניהן I24 News. דבריה תופסים את הצופים ‘בקישקעס’ ומלמדים אותם לעתים קרובות יותר אודות המציאות הישראלית מאשר העיתונות הרבגונית שבה עיתונאים מכל קצווי הקשת מתחרים זה בזה בסיסמאות

כאשר מבקשים ממנה להגדיר את זהותה, היא משיבה כי היא ישראלית, אישה, ערבייה ומוסלמית ‘בסדר זה’, היא מקפידה. אך כאשר מתעקשים היא מצהירה כי היא « לא ערבייה, לא יהודייה, לא נוצרית, לא מוסלמית, לא דרוזית, לא בודהיסטית, לא צ’רכסית, לא שמאלנית ולא ימנית, נמאס לה לראות ילדים נחטפים, נרצחים או נשרפים חיים, היא לא רוצה יותר לשמוע את צרחות הסירנה או לראות טילים הקורעים את הרקיע וצריך לתת את הדעת על הזעם הזה ועל השנאה הזאת שמכלה אותנו »‘

לאהריש יש נימת דיבור, רעננות ועזות ללא תקדים בעולם המדיה הישראלי. למרות הדיעות הקדומות שהיו עלולות לטרפד את התקדמותה, היא הצליחה לרכוש לעצמה דריסת רגל בנחישות ובהתמדה. בתכניותיה היא מראיינת באופן שורשי ונוקב נציגי חמאס, קנאים יהודיים וידוענים מארה »ב, כל אחד בשפתו הוא, שבהן היא שולטת ללא רבב

אהריש מקפידה שלא לייצג איש מלבד עצמה. היא ערבייה מוסלמית, אך היא מסרבת להיכלא בתוך קלישאות. מחד, היא אינה חוששת למתוח ביקורת על התנהלותם של מנהיגים פלסטינים, התנהלות שלדעתה אינה משיגה דבר וחצי דבר, ומאידך היא מוקיעה את האפלייה שחווים ערביי ישראל

ישראל היא ביתה של אישה יצאת דופן זו, ללא חשש וללא הסתייגויות, בדיוק כפי שהיא ביתם של מיליוני אזרחיה, ערבים או יהודים. אך אהריש אינה בעלת נטיות התאבדות ואינה נלחמת בטחנות רוח. היא מתפתחת באופן תוסס ורענן במרחב הציבורי הישראלי; היא אדם כשרוני ומבריק שחיוניותה לא תדעך גם אם מאבקה יגיע למבוי סתום

אהריש מהווה נכס ייחודי עבור החברה בישראל, ויהיה זה בזבוז עצום אם ביום מן הימים היא תחליט לעזוב את הארץ כדי להתרחק מעויינותם של חוגים מסויימים. היא מתוקפת לעיטים קרובות על ידי ימניים מסוימים, שמאלנים מסוימים, וערבים רבים ללא קשר להשקפותיהם

כל זה אינו מונע לישראלים רבים להיות מרותקים להופעותיה במדיה. אם יום אחד היא תחליט לשכון תחת שמי ארץ אחרת, יהיה זה סימן רע מאד לישראל. אישה שאפתנית זו רחוקה עדיין מלמצות את כל הפוטנציאל שלה, ולפיכך אם למרות הכל היא תחוש תשוקה להתרחק, אזי יהיה זה אולי רעיון טוב להציע לה את תפקיד שגריר ישראל באו »ם

Lucy Aharish or Israel’s Pasionaria

Lucy Aharish is a symbol of paramount importance to Israel. This charismatic, eloquent, courageous and smart intellectual is a graduate of political science and journalism, and leads a brilliant career as a columnist in several media, among which I24 News. Her appearances fascinates viewers who often learn more from her about Israeli reality that from the versatile press where commentators  mainly compete between them with slogans.

When asked to define her identity, Aharish says she is an Israeli, a woman, an Arab and a Muslim, “in that order,” she emphasizes. But when compelled to respond more accurately she exclaims she is “neither an Arab nor a Jew. Neither Christian, nor Muslim nor Druze nor Buddhist nor Circassian. Neither left nor right. Neither religious nor secular. That she doesn’t want to see children kidnapped and murdered. That she doesn’t want to see children burnt to death. That she doesn’t want to hear sirens or see missiles launched … That she wants us to open our eyes to the rage and hatred that are eating us alive.”

Aharish’s tone, freshness and fervor is unprecedented in Israeli media. Despite the prejudices that could have hindered her way up, she managed to overcome them through years of work and perseverance. During her shows she challenges her guests with both disarming and insightful style, whether they are Hamas representatives, Jewish fundamentalists or prominent Americans. She does it in their native languages, which she masters to perfection.

Aharish stresses she represents herself only. She claims she is an Arab Muslim, but refuses to be locked into clichés. On the one hand, she vigorously slams Palestinian leaders’ strategy, which she deems a non-starter, but, on the other hand, she strongly criticizes the discrimination of Israeli Arabs.

Israel is home to this lady just like it is for millions of Arab and Jewish citizens. But Aharish is neither suicidal nor quixotic. She comes across flamboyantly on the Israeli public arena, she is talented and bright, so she is unlikely to let herself corner if she realizes that her struggle may lead to a dead end.

Aharish is under relentless attack by a certain right, a certain left and also from many Arabs. As she is a unique asset for Israeli society, it would be a considerable waste if she chose to leave Israel in order to get away from domestic hostility.

This does not take away that many Israelis admire her, support her and approve of her stance. If she decided to leave it would be a very bad sign for the Israeli democracy. This ambitious woman is far from having deployed her full potential, so if she nevertheless felt an urge to go abroad, it might be a good idea for the government to offer her the position of Israel’s ambassador at the United Nations.

Netanyahu and the Grand Mufti

A media storm has stricken the Prime Minister of Israel Benjamin Netanyahu following his statements at the Zionist Congress gathering in Jerusalem. Netanyahu said that « Hitler had no intention of exterminating the Jews at that time.[1] He wanted to expel them. The Grand Mufti of Jerusalem[2] went to meet Hitler in order to tell him « If you expel the Jews, they will all go there [to Palestine].” Hitler asked him « then what should I do with them ? » “burn them,” replied the Grand Mufti.

Journalists, chroniclers, intellectuals and historians of various horizons became plagued by a collective hysteria. Netanyahu was accused of ignorance, Holocaust denial, inciting hatred, clearing the Nazis and political opportunism. Even the German Chancellor felt she had to emphasize that the Germans were indeed responsible for the Holocaust. Almost no one bothered to actually focus on Netanyahu’s statements with discernment or to verify them, even though his sources are freely available.

Mohammed Amin al-Husseini was Grand Mufti of Jerusalem from 1921 until the proclamation of the State of Israel in 1948. Close to the Muslim Brotherhood, he did not only favor the liquidation of the Palestinian Jews, but also to that of Jews worldwide. He is one of the spiritual fathers of the radical Islam of our times, which calls for the eradication of Israel and the extermination of Jews wherever they may be. Mohammed Amin al-Husseini is nevertheless worshipped by the Palestinians as a national hero and remains a reference on religious matters.

Not surprisingly was the Grand Mufti impressed by the Nazis when they came to power in 1933, so much so that he became the greatest collaborator in the Arab world.[3] As a reward he was consecrated « Honorary Aryan » and swore allegiance to Hitler, declaring « the Arab nations are convinced that Germany will win the war. They are Germany’s natural allies because they have common enemies, namely the British, the Jews and the communists. Therefore they are wholeheartedly prepared to cooperate with Germany and join them in the war, namely by forming an Arab legion. » He fulfilled this promise by creating an Arab section of the Waffen SS.[4]

The philosopher Hannah Arendt recalls that during Eichmann’s trial[5] « the Grand Mufti’s connections with the Nazis were public knowledge since he was expecting them to help him implement a variation of the Final Solution in the Middle East. »[6]

After the war the Grand Mufti took refuge in Paris under the complacent eye of the local authorities, even though he was wanted by Great Britain and Yugoslavia as a war criminal. France refused to extradite him by fear of the Arab world, and ended up by letting him escape with the complicity of the Foreign Ministry[7] which provided him a false passport.

Dieter Wisliceny, one of Eichmann’s aides, testified at the Nuremberg trials that « The Grand Mufti had suggested exterminating the Jewish people to Hitler, Ribbentrop, and Himmler on many occasions because he considered this was the best way to solve the Palestinian problem.”[8] Numerous comments aired by the Grand Mufti from his exile in Germany reveals his support for the Final Solution.[9] In his radio broadcasts aimed at the Arab world he incited them to « kill the Jews wherever they are, because that is God’s will. »

There is no doubt that when the Nazis came to power they firmly intended to get rid of the Jews. However It may well be that they never thought through where this could lead a decade later. They were convinced at the time that by making life impossible for the Jews these would end up leaving, as they had done during their expulsion from Spain five centuries earlier.

The 1935 Nuremberg racial laws brought about a general boycott on Jews, their dismissal from civil service, disbarment of lawyers, exclusion of doctors, banning of artists, firing of journalists, a ban from health resorts, cinemas, libraries and public transport, not to forget random pogroms.

During this period, Eichmann was instructed to take Zionism on board as a means to promote emigration of the Jews to Palestine. He contacted Zionist circles in order to speed up the process, and in 1937 he traveled to Palestine to inquiry about the issue, after which he undertook to intensify the emigration. His achievements were highly praised by his superiors, and his methods were seen as a model for handling Jewish affairs. He was entrusted with organizing compulsory emigration through a mixture of terror and chicanery.[10]

The « Haavara » was an agreement finalized in 1933 between the Nazi regime and the Zionist Federation of Germany. It consisted in facilitating transfer of Jewish property to Palestine in order to encourage Jews to settle over there. From the Nazi point of view this was a smooth way to rid Germany of the Jews. Werner Otto Von Hentig, a high-level official in charge of Palestinian affairs strongly supported the creation of a Jewish state in Palestine. More than 50.000 Jews managed to emigrate based on this agreement, which remained in force until 1942, the year of the Wannsee Conference.

In 1938, Eichmann drafted a memorandum to support Jewish emigration outside Europe[11] and was instructed to coordinate the deportation of four million people to Madagascar. He created a dossier outlining the transportation of one million Jews per year. The plan would deprive them from their belongings in order to finance the logistics, after which they would be forced to emigrate. The SS would be in charge of deporting the Jews to the island and administrating it. However Madagascar was then under British control, and since the Germans never managed to drive them out, this plan was never enacted.

Eichmann continued to support emigration by other means, and worked with Zionist smugglers in order to drive Jews to Palestine. Furthermore the Nazis also envisioned expelling Jews to Russia once the Red Army would be defeated.[12]

The Grand Mufti’s meeting with Hitler was driven by his concern regarding the consequences of a possible expulsion of the Jews from the Reich, many of whom were likely to end up in Palestine, thus strengthening the Yishuv.[13]

However this prospect was no longer an option in 1941 because the British had barred the Jews to immigrate in Palestine by means of the White Paper[14]. As no other country was prepared to welcome Jews anyway, the Nazis concluded that the only remaining solution, which had to be final, consisted in systematically and industrially exterminate them.

Netanyahu rightly pointed out that at the time of the meeting between the Grand Mufti and Hitler the Nazis were still expelling Jews, although it is true that random killings of civilians had already begun wherever the Nazis took control.

What Netanyahu wanted to highlight was that the Grand Mufti and Hitler had theorized their anti-Semitic psychosis long before the Holocaust, but that the Grand Mufti was the first to envision a genocide as early as in the 1920’s with regard to the Jewish presence in Palestine. Netanyahu never stated the Grand Mufti gave Hitler the idea of the Final Solution, but rather that he played an important role by campaigning relentlessly against Jewish emigration from Germany.

Finally, Netanyahu wanted to portray the implacable nature of the fascist, Nazi, and anti-Semitic ideology incarnated by the Grand Mufti, who is at the heart of the current Intifada of the Knives.

[1]« That time » refers to the meeting between the Grand Mufti and Hitler in 1941. Most commentators seem to have ignored this point. Without this Netanyahu’s sentence would have had a quite meaning.

[2] A mufti is a Muslim cleric who has the authority to issue fatwas. In each state of the Ottoman Empire, the Grand Mufti was the supreme religious authority in the country.

[3] Study by Matthias Küntzel published in the Jewish Political Studies Review

[4] A Nazi paramilitary and police organization

[5] A Nazi war criminal responsible for the logistics of the Final Solution

[6] Eichmann in Jerusalem : Report on the Banality of Evil by Hannah Arendt

[7] Tsilla Hershco: « The History of an Escape [archive] », Controverses, n°1, March 2006.

[8] Zvi Elpeleg, Hamufti Hagado 1989, pp. 74,75

[9] Zvi Elpeleg, Through the Eyes of the Mufti: The Essays of Haj Amin

[10] David Cesarini(September 5, 2013). Adolf Eichmann

[11]David Cesarini(September 5, 2013). Adolf Eichmann.

[12]                 David Cesarini(September 5, 2013). Adolf Eichmann.

[13]                 The term Yishuv refers to the Jewish community in Palestine before the creation of the state of Israel.

[14]                 In May 1939, when the Jews were being persecuted by the Third Reich, the British reduced their access to Palestine by draconian measures.

Translate »