Catégorie : Sexualité

Colette Avital ou l’emprise du passé

Colette Avital est une femme politique israélienne aujourd’hui à la retraite. Elle a été ambassadeur, consul général, députée, vice-présidente de la Knesset, et candidate à l’élection présidentielle.

Dans une interview au journal Haaretz, elle a récemment relaté qu’elle avait subi il y a près de quarante ans du harcèlement sexuel de la part de  Shimon Peres, Président de l’Etat et Prix Nobel, décédé en 2016. Par la suite ils ont néanmoins collaboré au plan professionnel, et Avital ne s’est jamais exprimée en public à propos des méfaits qu’elle impute maintenant à Peres.

Cette accusation est problématique, parce que si ce qu’Avital avance est vrai, elle n’est pas en mesure de le démontrer, et si elle ment, Peres n’est pas en mesure de se défendre.

Quoi qu’il en soit, le chanteur israélien Nissim Garamè, ami juré de Peres, a appelé les proches du défunt Président à faire entendre leur voix pour défendre sa mémoire. Il a en tous cas fait entendre la sienne, et a déclaré sans équivoque qu’il ne croyait pas Avital, qui d’après lui doit l’ensemble de sa carrière à Peres, sans lequel « elle aurait été employée de supermarché » (sic).  Il est convaincu qu’il s’agit d’une opération de relations publiques destinée à promouvoir l’ouvrage autobiographique d’Avital.

Rina Mazliah, journaliste vedette d’une des principales chaines de télévision, a invité Avital sur son plateau pour qu’elle s’explique sur ses allégations.   En guise de préambule la journaliste a salué le « courage » d’Avital sans que l’on puisse saisir en quoi il est courageux d’accuser un mort,  d’autant que ce genre de « révélation »  est plutôt populaire de nos jours. Mazliah s’est contentée de  présenter Avital comme « victime »  (et non pas comme plaignante), faisant l’impasse sur la présomption d’innocence due au disparu. Elle a bien entendu le droit de croire ce qu’elle veut,  mais un minimum de décence n’aurait pas nui à la qualité de son émission.

Guy Peleg, ce vigoureux zélote du politiquement correct, est un journaliste et commentateur spécialisé en matière juridique.  Il s’est exprimé à ce sujet en disant qu’il était enclin à croire Avital du fait qu’il ne voyait pas quel pourrait être son intérêt de formuler des accusations invérifiables. Il n’a cependant pas précisé dans quelle mesure il a cherché à vérifier.

Il y eut à l’époque une rumeur selon laquelle Avital et Peres entretenaient une liaison secrète, ce que les intéressés ont toujours nié.  Par ailleurs les deux ont été de farouches rivaux lors  des élections présidentielles de 2007, que Peres à fini par remporter.

Ces épisodes ont peut-être laissé des traces douloureuses chez Avital, qui maintenant éprouve le besoin de faire le point auprès du public.

Eric Zemmour et sa France

L’ouvrage « La France n’a pas dit son dernier mot » d’Eric Zemmour est une succession de scènes de vie d’un journaliste politique qui s’étale de 2006 à 2020. Pour ceux qui ne goutent pas ce genre de chronique mais qui ont néanmoins la curiosité de comprendre Zemmour, je recommande l’introduction de l’ouvrage,  et aussi sa conclusion.  C’est là que se trouve condensé l’essentiel de sa pensée.

J’ajoute que lire cet ouvrage en tant que Juif est la meilleure manière de n’y rien comprendre. C’est pour cela que je me suis efforcé de le faire comme si j’étais un Français qui se sentait français.

Voterais-je pour Zemmour si j’en avais la possibilité ? Sans doute que non. Mais voterais-je pour Zemmour s’il y avait un Zemmour israélien ? Sans doute que oui.

Dans l’introduction du livre on trouve résumée la doxa du « politiquement correct »  en dix points :

1) La race n’existe pas, mais les racistes existent.

2) Seuls les Blancs sont racistes.

3) L’identité – qu’elle soit ethnique ou sexuelle – ne doit pas être figée.

4) L’école a pour seule mission de lutter contre les inégalités.

5) La virilité est toxique.

6) L’islam est une religion d’amour.

7) Le capitalisme et le patriarcat tyrannisent les femmes comme ils détruisent la planète.

8) Il n’y a pas de culture française, il y a des cultures en France.

9) L’immigration est une chance pour la France.

10) La France ne peut rien sans l’Europe.

Le livre se termine par un chapitre en forme de conclusion. Le dernier paragraphe est à la fois un hommage à la France et un appel aux Français:

«Nous sommes engagés dans un combat pour préserver la France telle que nous la connaissons, telle que nous l’avons connue. Ce combat nous dépasse tous et de lui dépend l’avenir de nos enfants et petits-enfants. Il concerne aussi ceux qui nous ont précédés, qui ont forgé la France dont nous avons hérité, la France si belle que nous aimons et que le monde entier admire, ces ancêtres à qui nous devons reconnaissance et respect, alors que nous ne cessons de les abreuver d’insultes et de reproches, ces ancêtres à qui nous devons de préserver la France telle qu’ils nous l’ont léguée. Nous sommes là pour perpétuer l’histoire de France. Pour ceux d’hier et ceux de demain, il ne s’agit plus de réformer la France, mais de la sauver. La France n’a pas dit son dernier mot.» 

Merav Michaeli ou le monde du contraire

Merav Michaeli est une journaliste et femme politique israélienne de 54 ans. Elle est députée du parti travailliste depuis une dizaine d’années, et en exerce actuellement la présidence. C’est une néoféministe radicale qui se revendique « child-free » (sans enfant par choix). Elle pense que le statut de mère est un fardeau, qu’il est source d’inégalité et qu’il constitue un handicap pour la vie professionnelle. Par ailleurs Michaeli est opposée à la GPA[1] (gestation pour autrui), estimant que la location d’utérus relève d’un trafic de femmes.

Michaeli estime que la cellule familiale est un lieu toxique pour beaucoup d’enfants, et qu’ils devraient être enlevés à leurs parents biologiques dès la naissance pour être confiés à l’Etat. Celui-ci se chargerait ensuite de les placer auprès de personnes dûment habilitées à les élever [2].

Michaeli est par ailleurs d’avis que la société devrait supprimer l’institution du mariage, celle-ci étant un vestige d‘une époque où les femmes n’avaient pas de droits[3].

Michaeli, ayant une large audience en Israël, doit avoir influencé de nombreuses femmes à être comme elle « childfree ». Mais la semaine dernière, coup de tonnerre dans un ciel rose : on apprend que Michaeli et son compagnon ont payé une mère porteuse pour mener à bien une grossesse pour leur compte.

Il n’est pas clair si l’embryon transplanté dans cette mère porteuse est génétiquement celui de Michaeli et de son compagnon. Interrogée sur son revirement, Michaeli déclare à la presse qu’elle n’a pas changé d’avis concernant la maternité, mais affirme avoir cédé au désir d’enfant de son compagnon. Aux dernières nouvelles elle n’a pas été soumise au détecteur de mensonge après cette déclaration.

Michaeli n’en est pas à son premier reniement : le parti travailliste qu’elle préside est depuis les origines du mouvement sioniste l’un de ses pionniers les plus illustres. C’est le parti de Ben Gourion, d’Itzhak Rabin et de nombreux autres héros d’Israël. Or Michaeli a décidé de donner un siège à la Knesset à Ibtisam Mara’ana, cinéaste antisioniste qui d’après ses propres dires aurait aimé écrire un scénario où elle imaginerait la destruction de la ville de Zikhron Ya’akov et expédierait ses habitants en Pologne ou aux Etats-Unis, tout en précisant que les Juifs sont un peuple lâche, cupide et dominateur.

Michaeli, femme de gauche, est actuellement ministre dans un gouvernement dirigé par un Premier ministre de droite. A la réflexion c’est logique dans le monde du contraire de Merav Michaeli.

[1] Cet article de 2013 cite le point de vue de Michaeli sur la GPA :

 אני רואה את זה כדבר מאוד מאוד בעייתי, סוג של סחר בגוף של נשים שמתבצע בחדווה שלא מתקבלת על דעתי. האופן שבו אנשים שאין להם יכולת להביא ילדים לעולם פונים לאישה שצריכה לעבור טיפולים הורמונליים, הריון ולידה עם כל מה שכרוך בזה ואז למסור את הילד, איך להגיד זה, זה לא נראה לי כסביר. הרי מי שעושות את זה הן נשים שזקוקות נואשות לכסף, זאת אומרת אלמנט הבחירה פה הוא קצת מפוקפק  לא בכדי חברות הפונדקאות הגדולות הן בכל מיני מקומות נחשלים בעולם בהן הנשים מוחלשות באופן דרמטי. גם במדינת ישראל מי שעושה פונדקאות זקוקה מאוד לכסף, והתמורה שנשים מקבלות עבור פונדקאות היא לדעתי ממש לא בפרופורציה למחיר שהן משלמות בגוף ובנפש על התהליך הזה. »

« אני חושבת שמי שלא יכולה ללדת ונורא רוצה ילדים וילדות הדבר ההגיוני לעשות הוא לאמץ ולא ללכת לפונדקאות, ואני אומרת את זה בלי שום הבדל מגדרי. אבל אם מותר בישראל לעשות פונדקאות אז זה צריך להיות נגיש לכולם. להגיד לך שזה מאבק שאני אנהל בשמחה- פחות. יחד עם זאת, ודאי שלא אתנגד לזה ואהיה שותפה. לעומת זאת, מה שאני כן אנהל בשמחה רבה ובמאמץ גדול זה את השוואת תנאי האימוץ. אין ספק שזה דבר שחייב להיעשות ואנחנו נעשה אותו בהקדם. -To do list  שלי, ודי גבוה

המשפחה הגרעינית, כפי שאנחנו מכירים אותה, היא המקום הכי פחות בטוח לילדים

 המדינה צריכה להציע שני הסכמי ברירת מחדל: אחד הוא המשמורת על הילדים. לילד יכולים להיות יותר משני הורים; הם לא חייבים להיות הוריו הביולוגיים בהכרח, ותנאי נוסף שלדבריה המדינה אמורה לקבוע הוא שאדם שיזכה להיות הורה לילד יהיה חייב לעמוד בקריטריונים שהמדינה תפקח עליהם, ובמסגרתם ציינה כי  זה צריך לכלול הרבה חופש עבור הילד, להיות מי שהוא או היא

[3] Il s’agit d’un discours d’une vingtaine de minutes à la télévision australienne, où Michaeli plaide pour l’annulation du mariage, arguant que cette institution n’a d’avantage que pour les hommes. Ce discours se termine par un appel vibrant aux femmes les exhortant à ne pas se marier:

« We must cancel marriage, so we can have a new dream, or better yet, many kinds of new dreams. And until then, create your own agreements, have your own arrangements, but, needless to say, don’t get married.”

פונדקאות לכולם במדינת ישראל

פונדקאות  היא נשיאת עובר על ידי אישה עד ללידת התינוק על מנת להעבירו לצד שלישי. לפונדקאית אין זכויות וגם לא חובות כלפי הילד שעתיד לבוא לעולם. ברגע שהיא יולדת, היא מעבירה את התינוק להורים המיועדים על פי תנאים שסוכמו מראש בחוזה

הפונדקאות אושרה בישראל בשנת 1996 עבור זוגות הטרוסקסואלים, וזמן קצר לאחר מכן תוקנה לטובת נשים רווקות. אולם בהתחשב בכך שהחוק עדיין היווה אפלייה, בית המשפט הגבוה לצדק הרחיב אותו בסופו של דבר,בשנת 2018 , גם לזוגות חד-מיניים ולרווקים

אך עצם חקיקה בנושא הפונדקאות אינה הגיונית מכיוון שלא משפטנים ולא מדענים, אינם כשירים לפתור שאלות אתיות. תפקיד השלטון הוא לאזן את יחסי גומלין בין האזרחים, ולא לקבוע ערכים. לכן עדיף שהמדינה לא תתערב בחופש האונטולוגי של בני אדם

בנוגע לפונדקאות, השאלה היא האם היא זכות במובן « משפט הטבע ». « משפט הטבע » ,שגם  מכונה « החוק הטבעי » או « הזכות הטבעית », הוא מושג פילוסופי הקובע שלכל בן אנוש יש זכויות טבעיות נצחיות בעצם שייכותו לאנושות. למשל לכל אדם יש זכות לחיים, לבריאות ולחופש

התומכים בפונדקאות טוענים שזכותו של כול אדם להיות הורה מכוח החוק הטבעי

נשים פונדקאיות טוענות שזכותן לשאת עובר זר הינה מכוח החוק הטבעי לנצל את גופן על פי החלטתן

אך באותה רוח חל החוק הטבעי גם על ילדים שמגיעים לעולם על ידי פונדקאות. היות וקולם לא נשמע במועד הולדתם הרי שהם עשויים לבקש הבהרה מאוחר יותר, ויהיה מוצדק לשאול את השאלות הבאות:

האם זה אתי  לשלול בכוונה תחילה  את זכותו הטבעי של הילד לבנות את זהותו בהתאם למוצאו הגנטי, קשריו המשפחתיים ושורשיו התרבותיים?

האם זה אתי  לשלול בכוונה תחילה את זכותו הטבעי של הילד לגדול על ידי זוג המורכב מאישה וגבר?

במילים אחרות,  האם הפונדקאות בכללותה היא אתית?

GPA pour tous en Israël

La GPA (gestation pour autrui) est une technique médicale consistant à transplanter un embryon dans l’utérus d’une femme pour le compte d’autrui. La mère porteuse n’a ni droits ni devoirs envers l’enfant à venir. Une fois qu’elle a accouché, elle cède le nouveau-né à la contrepartie selon des modalités convenues à l’avance de manière contractuelle.

La GPA a été légalisée en Israël dès 1996 pour les couples hétérosexuels, et peu après amendée en faveur des femmes célibataires. Mais considérant que cette loi avait encore toujours un caractère discriminatoire, la Cour Suprême a fini par l’étendre aux couples homosexuels et aux hommes célibataires.

Mais légiférer en matière de GPA n’a pas de sens, parce que les questions éthiques ne peuvent être résolues ni par des juristes, ni par des scientifiques. L’Etat est un mal nécessaire qui n’a d’autre fonction que celle de régler les rapports entre citoyens, et non pas de décréter des valeurs. Il n’a pas à se prononcer sur l’intimité ou la liberté ontologique des êtres humains.

Concernant la GPA, il s’agit plutôt d’examiner si son application relève du droit naturel. Le droit naturel est un concept philosophique qui pose que chaque être humain possède des droits du seul fait de son appartenance à l’humanité. Par exemple, chacun a droit à la vie, à la santé et à la liberté.

Les partisans de la GPA revendiquent le droit d’avoir des enfants au nom du droit naturel d’être parent.

Les mères porteuses revendiquent le droit de gestation pour autrui au nom du droit naturel de disposer de son corps.

Mais les droits naturels s’appliquent également aux enfants produits par GPA. Comme ceux-ci n’ont pas les moyens de se faire entendre en temps utile, ils pourraient exiger plus tard des éclaircissements et seraient justifiés de poser les questions suivantes :

Est-il éthique de priver d’office et d’avance un enfant du droit naturel de se construire une identité conforme à son origine génétique, à ses liens familiaux et à ses racines culturelles ?

Est-il éthique de priver d’office et d’avance un enfant du droit naturel d’être aimé et élevé par un couple constitué par une femme et un homme ?

En d’autres mots, la GPA est-elle éthique ?

הבשורה על-פי פוסטמודרנוס הקדוש

נטלי להב היא מאמנת ישראלית בת 36 ,שמגדירה את עצמה כהילרית, ובין היתר היא מתמחה בנושאים הקשורים לחיי המין. בנוסף למפגשים אישיים וייעוץ, היא מפרסמת את הרהורי ליבה בתקשורת הדיגיטלית

באחד הסרטונים שלה היא מסבירה מה, לדעתה, מייצג המין בנפש הנקבית. כותרת הסרטון היא « למה נשים באמת רוצות לעשות סקס ?  » תואר הפועל « באמת » יכול להפתיע, אך מתבהר בהמשך

נטלי משתמשת בפעילותה כמטפלת ובחוויות האישיות שלה, ומסיקה מכנה משותף. מדובר בדקונסטרוקציה של מה לדעתה מניע נשים לעשות סקס. היא טוענת שזה לא הליבידו שמוביל נשים לכך, מכיוון שרק מעטות מונעות על ידי סוג של תשוקה, שבדרך כלל מייחסים לגברים. לדבריה, כאשר נשים מקיימות יחסי מין זה מצביע על שאיפתן « לעשות אהבה », פשוטו כמשמעו. לכן מתברר שבכול הרבדים, גם על ידי ותוך כדי יחסי מין, הן כמהות בעיקר להיות אהובות, מוערכות, נערצות וכולי. לדבריה, היא אישית, כמעט אף פעם לא קיימה יחסי מין ללא קונוטציה רגשית

נטלי סבורה שהפער בין המניע הגברי לזה הנשי גורם להרבה אי-הבנות. אישה, למשל, יכולה לצפות מגבר שאיתו קיימה יחסי מין בלילה הקודם, שיתקשר אליה למחרת, כשיתכן שהוא בכלל לא חושב עליה. נטלי עצמה גילתה רק לאחרונה שגבר שהיא הייתה מאוהבת בו ,חשק בה לסקס דווקא בגלל שלא הרגיש מחוייב כלפיה. הוא לא היה חייב לה כלום והיה מרוצה מהיכולת לספק את צרכיו המיניים בתנאים אלה. הוא חשב שהיא חוותה דבר דומה , אבל זה ממש לא היה כך כי היא ראתה את עצמה כבחורה צעירה המחפשת אהבה. לסיכום, נטלי הגשימה את עצמה מינית כי הייתה מאוהבת, ובן הזוג הגשים עצמו מינית כי לא היה מאוהב

נטלי מודה שיש ונשים אינן כנות לגבי יחסי מין. היא מזהירה שגברים עלולים להשלות את עצמם שבת זוגם מתפקדת כמוהם, אך עדיף שלא יתייחסו לכך ברצינות

ממחקר שפורסם בשנת 2018 במגזין  » לה פיגארו » , עולה שמחצית מהנשים שנחקרו טוענות כי הן מתקשות להגיע לאורגזמה. מאידך אצל גברים בעיה כזו די נדירה, למעט מקרים פתולוגיים ברורים

נטלי חוזרת על כך שוב ושוב שנשים מחפשות אהבה מעבר (לדעתי לפעמים אפילו למרות ) לאקט המיני. היא מאמינה שבתוך תוכה של האישה הכי חצופה, הכי פתוחה ומשוחררת, קיימת ילדה קטנה שלא רוצה דבר מלבד להרגיש אהובה. אם כן, על פי תפיסה זו, עבור נשים רבות מין הוא רק אמצעי ולא מטרה כשלעצמה כמו אצל גברים

התנהגות נשית כפי שמתארת נטלי נראית כרגרסיה לשלב הילדות. ילדה שעדיין לא מבדילה בין הרגשי לחושני. זה מה שיכול להסביר את הפער התפקודי בין המגדרים

אך מכיוון שגברים בדרך כלל לא מחברים בין מיניות לרגשות, נטלי מאמינה כי דווקא הגברים הם אלו שסובלים מרגרסיה אגוצנטרית. לכן היא משוכנעת שיש לחנך אותם מחדש, כדי שיאמצו את המודל הנשי שלדעתה הוא המושלם ביותר, וכדאי שיהיה גם המודל הנורמטיבי

הכחשה זו של השוני האונטולוגי בין המגדרים היא היישום הניאו-פמיניסטי של הסובייקטיביזם הפוסט-מודרני השולל את המציאות לטובת הרגש. הכחשה שהיא למעשה טינה. לכן, מנקודת מבט זו, כבר לא מדובר על שאיפה לשוויון בין המגדרים כמו בפמיניזם של פעם, אלא כפיית אי שוויון חדש על ידי היפוך תפקידים

בקיצור, נקמה.

La femme selon Sainte-Postmoderna

Nathalie Lahav est une thérapeute israélienne de 36 ans spécialisée dans le développement personnel et la vie sexuelle. En plus de recevoir des gens en consultation elle publie ses réflexions sur Internet.

Dans une de ses vidéos elle explique ce que, d’après elle, représentent les rapports sexuels dans la psyché féminine. Le  titre en est « Pourquoi les femmes veulent-elles vraiment avoir des rapports sexuels ? » L’adverbe « vraiment » a de quoi surprendre, mais est explicité au fil de la causerie.  

Nathalie s’emploie à déconstruire ce qui motive les femmes. Elle mêle son expérience personnelle à son activité de thérapeute, et en dégage une synthèse pour mettre en évidence un dénominateur commun. Elle estime que ce n’est pas prioritairement le  désir qui pousse les femmes à passer à l’acte, étant donné que, d’après elle, il n’y en a que peu qui sont l’objet d’une pulsion comparable à celle que l’on prête généralement aux hommes. Quand elles le font  malgré tout, c’est, d’après Nathalie, littéralement parce quelle veulent « faire l’amour ».  Elles  aspireraient donc avant tout à être aimées, observées, désirées, adulées et valorisées, etc…, y compris au travers et pendant les rapports sexuels. Nathalie avance qu’en ce qui la concerne en tous cas il ne lui est pratiquement jamais arrivé d’avoir de rapports sans connotation affective.

Elle regrette que l’écart entre la pulsion masculine et féminine soit source de malentendus. Une femme peut, par exemple, s’attendre à ce que l’homme avec qui elle a eu des rapports la veille l’appelle dès le lendemain, alors que lui n’y pense même plus. Elle raconte qu’elle-même n’a découvert que récemment qu’un homme dont elle était amoureuse aimait les corps-à-corps précisément parce qu’il ne se sentait pas engagé, qu’il ne lui devait rien, et qu’il était content de satisfaire sa libido dans ces conditions. Il croyait d’ailleurs qu’elle de son côté éprouvait quelque chose d’analogue, mais ce n’était pas le cas, parce qu’en réalité elle se vivait comme une jeune fille aspirant à l’amour. Il faut donc comprendre de cette histoire que Nathalie était  comblée sur le plan sexuel parce qu’elle était amoureuse,  et que son partenaire était comblé parce qu’il ne l’était pas.

Nathalie admet qu’il arrive que  certaines femmes fassent preuve de duplicité en amour. Elle met en garde les hommes qui pourraient avoir l’impression que ces femmes fonctionnent comme eux-mêmes, mais même si c’est ce qu’elles laissent entendre, il ne faut pas les prendre au mot.

Nathalie répète à satiété que les femmes recherchent l’amour au delà  (et parfois même en dépit, à mon avis)  de l’acte sexuel.  Elle estime que même chez la femme la plus délurée, la plus ouverte et apparemment la plus libérée, sommeille une fille qui ne veut rien d’autre que se sentir aimée. Il apparaît donc selon cette conception que les rapports sexuels ne seraient pour beaucoup de femmes qu’un moyen, et non pas une fin à l’instar de beaucoup d’hommes.

D’une étude réalisée par  « Le Figaro »  en 2018 il ressort que la moitié des femmes interrogées disent avoir du mal à parvenir à l’orgasme, alors que chez les hommes ce n’est que rarement un problème, sauf pathologie manifeste.

Le comportement féminin tel qu’analysé par Nathalie peut être interprété comme une régression au stade de la petite fille qui ne distingue pas l’affectif du sexuel, or c’est ce qui pourrait expliquer la disparité fonctionnelle entre femmes et hommes.

Mais comme les hommes dissocient couramment sexualité et sentiments, Nathalie estime au contraire que ce sont eux qui souffrent d’une régression vers une sorte d’égocentrisme infantile.  Elle pense donc qu’ils devraient être rééduqués de manière à adopter le modèle féminin, qui d’après elle est le plus accompli et devrait être la norme.

Ce déni de l’altérité ontologique des sexes l’un par rapport à l’autre est l’incarnation néoféministe du subjectivisme postmoderne qui privilégie le ressenti au détriment du réel, alors qu’en vérité ce ressenti n’est au fond que du ressentiment.  Il ne s’agit donc plus comme pour le féminisme d’antan d’aspirer à l’égalité des sexes, mais au contraire d’imposer une inégalité nouvelle en inversant les rôles.

Une revanche, en somme.

דון חואן הניטשיאני

היווצרות  המקור של המיתוס של דון חואן הוא המחזה, שכותרתו « הרמאי מסביליה », שנכתב על ידי נזיר ומחזאי ספרדי בשם טירסו דה מולינה.  אך בעוד שדמותו של טירסו דה מולינה רודף שמלות ומחלל את השם לאורך כל חייו, הוא חוזר בתשובה ואף מבקש מחילה כשהוא עומד ללכת לעולמו. הטיעון של טירסו דה מולינה הוא אפוא גינוי הוללות ומתריע שאדם חוטא המתיימר לאתגר את השמיים מבלי לשלם מחיר, בסופו של דבר טועה טעות חמורה

אבל דמותו של דון חואן של מולייר (וכן דון ג’ובאני של מוצרט) היא מורכבת יותר.  בגרסה זו דון חואן הוא אדם משכיל המשתייך לזרם הליברטיניזם של המאה ה -17, כלומר אריסטוקרט מלומד, משוחרר מדת, מאמונות תפלות ומאיסורים מיניים. אין לו אלוהים, פשוטו כמשמעו. הוא חותר לסיפוק חושיו מבלי להתייחס  לשאלת הטוב והרע. הוא שובר קודים ומלגלג על מוסכמות חברתיות. מסעו האינסופי אחרי עינוג אינו יודע שובע. זה מה שמוביל אותו לפתות נשים אחת אחרי השנייה ולנטוש אותן ברגע שכבש אותן ובלי לקחת  בחשבון את השלכות מעשיו

כדי להשיג את מטרותיו דון חואן מציע נישואין וסבור שאף אישה לא מסוגלת  לעמוד בפני הפיתוי. אמנם ברור שדון חואן הוא חובב נשים אמיתי, הן מצידן שומעות רק את מה שנוח להן, כך  שהשאיפה להינשא מקבלת אצלן עדיפות עליונה. אפילו כשהן מאורסות הן מתועותעות על ידי דון חואן, לא בגלל שהן סבורות שהוא אדם טוב יותר, אלא כי הוא מגלם את מוסד הנישואים במיטבו. כלי נשק זה בידיו עובד בין אם מדובר בגברות מתוחכמות לבין צעירות תמימות. אף אחת אינה עומדת מול תעתועי הנישואין שהוא מפעיל בווירטואוזיות. בשפה נחותה יותר, דון חואן מתחתן כדי לזיין בעוד שקורבנותיו מזדיינות כדי להתחתן

דמותה של אלווירה האדוקה מגלמת תופעה זו. כנגד הצעת נישואין מיידית דון חואן גורם לה לברוח  איתו מהמנזר בו היא ממתינה לשידוך מטעם משפחתה. הוא אמנם מתחתן איתה, אבל כהרגלו נוטש אותה מיד אחרי שכבש אותה. האחים של אלווירה מחפשים אותו כדי לסגור איתו חשבון, אבל דון חואן נמלט וממשיך את רדיפתו אחר הנאות חדשות ומתחדשות שהן מהות חייו

דון חואן מתעלם עד לנשימתו האחרונה מכל אחד שמתחנן בפניו לשנות את דרכו. משרתו המעוצבן ואביו המיואש מנסים לשכנע אותו לחזור בתשובה, אך אין לו כוונה, ולדידו גם אין לו סיבה, לשנות את דפוס התנהגותו

דון חואן הוא גיבור טרגי, ‘על-אדם’ ניטשאני המתמודד עם גורלו בלי היסוס ובלב שלם. בסופו של דבר, תרתי משמע, הוא מת מהנאה

Don Juan le nietzschéen

L’œuvre à l’origine du mythe de Don Juan est une pièce intitulée « Le Trompeur de Séville », écrite par un moine et dramaturge espagnol nommé Tirso de Molina. Mais alors que le personnage de Tirso de Molina blasphème et court les jupons tout au long de sa vie, il finit malgré tout par se repentir et demande même l’absolution avant de mourir. Le thème de Tirso de Molina est donc une condamnation radicale de la débauche et de la mécréance, et pose que le Ciel finit toujours par châtier les hommes qui croient pouvoir défier le Divin sans en payer le prix en fin de compte.

Mais le personnage de Don Juan de Molière et de Mozart est plus nuancé et aussi plus complexe. Il s’agit d’un homme cultivé et libertin dans l’acception du 17ème siècle, c’est-à-dire un libre penseur affranchi de la religion et des interdits sexuels. Il n’a ni foi ni loi, entend aller au bout de ses appétences et satisfaire sa sensualité sans se préoccuper de la question morale. C’est un personnage transgressif qui casse les codes et qui se moque des conventions sociales. Sa quête du plaisir est insatiable, ce qui l’emmène à séduire les femmes les unes après les autres sans penser aux conséquences, et à les oublier aussitôt conquises.

Pour arriver à ses fins Don Juan se  sert de l’appât du mariage comme mécanisme de séduction, et démontre qu’aucune femme n’y résiste. Alors que l’on voit bien que Don Juan est sensible aux femmes en tant que telles, celles-ci n’entendent que ce qu’elles veulent bien entendre, et l’idée de convoler en justes noces prend le pas sur toute autre considération. Même quand elles sont déjà fiancées, promises ou mariées,  elles se font piéger par Don Juan non pas parce qu’elles pensent  qu’il est une meilleure personne, mais parce qu’il incarne un meilleur mariage.  C’est une arme absolue dans ses mains, qu’il s’agisse de dames de haut rang ou de jeunes filles crédules et modestes, toutes succombent au mirage du mariage que Don Juan manie avec virtuosité. En d’autres mots, et pour l’exprimer de manière triviale, Don Juan se marie pour baiser alors que ses victimes baisent pour se marier.

Le personnage de la pieuse Elvire est emblématique de ce point de vue.  En échange d’une promesse de mariage Don Juan fait sortir cette jeune aristocrate du couvent où elle vit recluse en attendant le parti que lui destine sa famille . Don Juan l’enlève du couvent et l’épouse, mais comme pour toutes les autres, l’abandonne dès consommation. Les frères d’Elvire le recherchent pour lui régler son compte, mais Don Juan leur échappe et continue sa course effrénée au plaisir malgré les risques qu’il encourt et l’étau qui se ressert autour de lui.

Don Juan raille jusqu’à son dernier souffle ceux qui le conjurent de se repentir. Aussi bien son valet que son père s’emploient à essayer de le convaincre de retourner dans le droit chemin, mais rien n’y fait parce qu’il n’a aucune intention, ni aucune raison de son point de vue, de changer de vie. C’est un héros tragique, un personnage nietzschéen qui se veut surhomme qui assume son destin jusqu’au bout, et qui finit – littéralement – par mourir de plaisir.

J’accuse le boycott

Né en 1933, Roman Polanski n’avait pas vocation à devenir l’un des grands cinéastes notre temps. Petit de taille, ce grand artiste est un rescapé de la Shoah qui n’a dû le salut qu’à son évasion du ghetto de Cracovie à l’âge de huit ans, après quoi il fut privé d’école parce que Juif.

La mère de Polanski a été assassinée au camp d’Auschwitz alors qu’elle était enceinte, et bien des années plus tard son épouse, elle aussi enceinte, a  été massacrée par des une bande de monstres. Son père quant à lui a survécu au camp de concentration de Mauthausen.

Polanski a été condamné en 1977 aux Etats-Unis pour abus sexuel sur Samantha Geimer, une jeune fille mineure. Le néoféminisme contemporain incite à la libération de la parole, ce que Samantha Geimer a mis en pratique en accordant son pardon à Polanski et en déclarant que  sa mésaventure ne l’a traumatisée ni mentalement ni physiquement.  La libération de la parole, c’est aussi cela.

A chacun de se faire une idée de l’homme Polanski, mais rien dans son œuvre n’est illicite. Les Césars décernés à son film « J’accuse » constituent un hommage à son talent et à celui de ses collaborateurs.

Non seulement est-il absurde de boycotter « J’accuse », mais il faudrait en faire la promotion.  Toute opposition à ce film est une obstruction au combat contre l’antisémitisme. Les jeunes,  les moins jeunes, les vieux et les ignares en tout genre doivent apprendre ce que fut l’affaire Dreyfus. Qu’ils sachent que cette ignominie a été le terreau de l’antisémitisme de l’Etat français lors de la Shoah. Que c’est l’affaire Dreyfus qui a accouché du régime de Vichy, celui-là même qui a décrété  le « Statut des Juifs » et qui les a envoyés à la mort dans les camps nazis.

Mais l’affaire Dreyfus a aussi accouché d’un autre enfant : l’Etat d’Israël.

Translate »