הסנאט ברומא והכנסת בירושלים

יוליוס קיסר הוא מחזה של שייקספיר המתאר את הקנוניה נגד קיסר, את ההתנקשות בו ואת מלחמת האזרחים    שלאחריה

בתחילת המחזה אנו רואים את קיסר בשיא תפארתו לאחר שניצח את אויביו הפנימיים והחיצוניים. הוא שולט על רומא והוא בעל כוחות יוצאי דופן. יריביו חוששים כי הסנאט עלול להכתיר אותו כמלך וכך ישים קיסר קץ לרפובליקה. ברוטוס, שקיסר רואה אותו כבנו המאומץ, מתכנן עם סנאטורים אחרים לחסל אותו. כשקיסר מגיע לסנאט הוא נדקר על ידי ברוטוס ושותפיו ומתמוטט כשרוצחיו מתבוססים בדמו

השמועה על הפיכת השלטון מתפשטת ברומא ותושביה נוהרים לסנאט כדי לנסות להבין מה קרה. אנטוניוס, יריבו של ברוטוס, מתחנן אליו לחוס  על חייו כדי שיוכל להספיד את קיסר לפני העם. ברוטוס מסכים, אבל מחליט  להיות  הראשון שינאם

הוא משתמש במיטב כישוריו הרטוריים ומתחיל בקולניות עם הקריאה  « רומאים, אזרחים, חברים[1] ». הוא מצהיר את נאמנותו ומחוייבותו המוחלטת לרפובליקה.  הוא מצדיק את מעשיו באומרו « לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר« , ומצטער שקיסר שכח את טובת העם וששיכרון הכוח השחית אותו. « קיסר אהב אותי« – נזכר ברוטוס – « ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו[1] ». הוא מודה שלא החליט בקלות על חיסולו של קיסר, אבל  כמה שהדבר הזה נורא, הוא נעשה בשם העם וחירותו. הוא מנצל את ההזדמנות להופיע  כמנהיג  ממלכתי, הרואה את מחוייבותו למדינה כערך עליון. בשלב זה זוכה ברוטוס לשבחים רועמים והקהל מצדד בו חד משמעית

אז מופיע אנטוניוס, חבר נעוריו של קיסר. הוא לא יכול להרשות לעצמו לסתור באותו הרגע  את ברוטוס, שזה עתה זכה לתמיכת העם. הוא גם שולט באומנות הרטוריקה ומתחיל את נאומו בהקדמה מעורפלת: « רע, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אל אוזן ושמעו. באתי לקבור את קיסר, לא להללו. גנותו של אדם נותרת עם מותו, אך זכויותיו הן נטמנות עם גופתו, וכך יהא גם על קיסר[1] « . אנטוניוס משתמש בכישוריו כדי לגרום לקהל לשנות את דעתו. בתחילה הוא מסכים למראית עין עם יריבו, אותו הוא מכנה « ברוטוס האציל[1] « . הוא מרעיף עליו שבחים וחוזר שוב ושוב באומרו « כי ברוטוס איש כבוד [1] ». אך יחד עם זאת הוא תוהה מה יכול להצדיק מעשה כל כך נורא על ידי אדם כה נכבד. הוא מפריך את טענתו של ברוטוס שקיסר היה שאפתן מדי, ונזכר כי סירב לכתר שהציע לו הסנאט. הוא מאשים את אזרחי רומא בכך שהם כפויי טובה. כדי להמחיש את טענותיו הוא פותח את צוואתו של קיסר, שממנה מסתמן כי הוריש חלק ניכר מהונו לעם. על מנת להמחיז את טענתו הוא סוחב את גופתו עקובת הדם של קיסר על מדרגות הסנאט. הג’סטה הזו, בנוסף לצוואה, נוגעות לליבו של הקהל, שמשנה לאלתר את עמדתו ומצדד הפעם עם אנטוניוס

הנאומים הסותרים של ברוטוס ואנטוניוס ורבגוניותו של  הקהל מעלים את השאלה על המוסריות של הרטוריקה. זהו נושא הדיאלוג של אפלטון[2] שכותרתו « גורגיאס« . במהלך דיאלוג זה מבקש סוקרטס מגורגיאס להגדיר את הרטוריקה. גורגיאס משיב שמדובר באומנות השכנוע. שואל אותו סוקרטס לשם מה אמנות זו. גורגיאס נבוך אך מודה שזו שיטת השכנוע, ולא שיטת ההנמקה. כשסוקרטס דוחף אותו לפינה, גורגיאס מודה כי מטרת הרטוריקה היא לנצח במילים, אך בלי קשר  לידע. הוא ממחיש זאת על ידי סיפור על מטופל שסירב לתרופה שקבע רופאו. גורגיאס משכנע את המטופל לציית לרופא. אז  מציין סוקרטס כי גורגיאס שכנע את המטופל מבלי שידע דבר ברפואה, וייתכן שהוא הטעה אותו. מזה מסיק סוקרטס שרטוריקה יכולה לתמוך בכל טיעון והיפוכו, ולכן היא מסוכנת כי היא מאפשרת מניפולציה על ההמונים, בדיוק כפי שעשו אנטוניוס וברוטוס

האמת היא שבתקופת אפלטון הרטוריקנים עצמם נהגו להתיימר שהם יכולים להגן על תזה והיפוכה באותה עוצמה. לכן סבור סוקרטס שהרטוריקה חסרת ערך אם אין היא מבקשת שום דבר אלא לשכנע על ידי מילים יפות. לסיכום הוא טוען שכדי שהרטוריקה תיחשב לערכית, היא חייבת להיות משועבדת לפילוסופיה, אחרת היא סתם שקר

יותר מאלפיים שנה אחר כך כותב ארתור שופנהאואר [3] חיבור שכותרתו הוא  » 38  דרכים לנצח  בוויכוח » [4]. הוא סוקר את שיטות השכנוע באמצעות תכסיסים המעוררים רגשות, אך מבלי להתייחס למציאות. הוא מצטט את אריסטו שאומר, « אין דעה, אבסורדית ככל שתהיה, שבני אדם לא יאמצו במהירות ברגע ששוכנעו שהיא מקובלת. הם כבשים שעוקבים אחר האיל המוביל אותם כרצונו: קל להם יותר למות מאשר לחשוב. » (תרגום חופשי)

והמבין יבין, היה אומר אבן עזרא[4]

*********************************************************

1 תרגום מאת עופרה עופר אורן

2 יצירותין של אפלטון מוצגות בדרך כלל בצורה של דיאלוג פילוסופי בין דמויות

3 פילוסוף גרמני של המאה המאה ה-19, תיאורטיקן של מושג הרצון בטבע

4 רב אנדלוסי מהמאה ה מאה ה-  12 מתרגם, משורר, פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום. ידוע שציין סתירות כרונולוגיות בחומש

Sénat de Rome et Knesset de Jérusalem

Avertissement : toute ressemblance entre cet article et l’actualité politique ne saurait être le fruit du hasard.

« Julius Caesar » est une tragédie de Shakespeare qui relate la conspiration contre Jules César, son assassinat et la guerre civile qui s’ensuivit.

Au début de la pièce on voit César au sommet de sa gloire après avoir triomphé des ses ennemis, à l’extérieur comme à l’intérieur. Il est le maître de Rome et dispose de pouvoirs exceptionnels. Ses rivaux craignent qu’à la prochaine réunion du Sénat  il ne se fasse couronner, et ne mette ainsi fin à la République.  Brutus, que César considère pourtant comme son fils, projette avec d’autres sénateurs de l’assassiner à la première occasion. Au jour dit, à peine arrivé au Sénat, César est poignardé en pleine séance par Brutus et ses acolytes, et s’effondre dans une mare de sang.

La rumeur du coup d’Etat se répand dans Rome, et les citoyens affluents vers le Sénat pour apprendre ce qui s’est passé. Antoine, allié de César et rival de Brutus,  demande néanmoins d’avoir la vie sauve afin de pouvoir prononcer l’oraison funèbre de César devant le peuple. Brutus accepte, mais impose de le faire avant lui.

Il commence par un sonore « Romains, compatriotes et amis[1] » et s’emploie à justifier l’assassinat de César au moyen de la rhétorique.  Il met en avant sa loyauté envers Rome, en déclarant « Ce n’est pas que j’aimasse moins César, mais j’aimais Rome davantage » Il déplore que le pouvoir ait fini par griser César au point de lui faire oublier le bien public. «César m’aimait, dit Brutus, et je le pleure, il fut fortuné, et je m’en réjouis ; il fut vaillant, et je l’en admire ; mais il fut ambitieux, et je l’ai tué » Brutus précise qu’il ne s’est résolu à son geste qu’en désespoir de cause, et assure que cet assassinat, aussi déplorable soit-il, a été commis au nom du peuple, et de celui de la liberté.  Il saisit l’occasion pour se profiler en homme d’Etat aspirant au pouvoir, mais avec le devoir comme valeur suprême.  Il est acclamé par la foule, désormais acquise à sa cause.

Apparaît alors Antoine, ami d’enfance de César.  Il ne peut contredire Brutus d’emblée, puisque celui-ci vient d’obtenir le soutien populaire. Il commence par un préambule quelque peu ambigu : « Amis, Romains, compatriotes, prêtez-moi l’oreille. Je viens pour ensevelir César, non pour le louer. Le mal que font les hommes vit après eux ; le bien est souvent enterré avec leurs os : qu’il en soit ainsi de César. »

Antoine met en œuvre lui aussi son talent rhétorique pour essayer de retourner l’opinion publique contre Brutus. Il feint d’abord d’être d’accord avec lui, qu’il appelle  d’ailleurs « le noble Brutus ». Il le couvre de louanges, et  répète à plusieurs reprises que « Brutus est un homme honorable ». Mais il s’interroge en même temps sur ce qui a bien pu justifier qu’une personnalité aussi éminente ait pu commettre un acte aussi abominable. Il réfute l’argument selon lequel César aurait été trop ambitieux, et rappelle qu’il avait refusé à trois reprises la couronne que lui proposait le Sénat. Il reproche par ailleurs aux Romains d’être ingrats, et leur lit par un geste emphatique le testament de César, d’où il ressort qu’il lègue au peuple une partie importante de sa fortune. Pour théâtraliser son plaidoyer, il dépose le corps de César ensanglanté et encore chaud sur les marches du Sénat. Ce geste, ajouté au testament qu’il vient de parcourir, bouleverse la foule qui renie Brutus pour le coup, et qui repasse du côté d’Antoine.

Les discours contradictoires de Brutus et d’Antoine et la versatilité de la foule soulèvent la question morale en matière de rhétorique. C’est le thème du dialogue[2] de Platon intitulé « Gorgias ».  Au cours de ce dialogue, Socrate demande à  Gorgias de lui donner une définition de la rhétorique.  Celui-ci répond qu’il s’agit de l’art de convaincre. Socrate lui demande alors à quoi sert cet art.  Gorgias est embarrassé mais finit par admettre qu’il s’agit d’une méthode de persuasion, et non pas de démonstration. Comme Socrate le pousse dans ses retranchements, Gorgias concède que la rhétorique vise à l’emporter par les mots, sans lien avec un quelconque savoir. Gorgias illustre cela en racontant le cas d’un malade qui refusait le traitement prescrit par son médecin, mais qu’à force d’éloquence il a fini par convaincre. Socrate fait remarquer à Gorgias qu’il a convaincu le malade sans rien connaître à la médecine, et qu’il l’a peut-être induit en erreur. Socrate en déduit que comme la rhétorique peut soutenir tout et son contraire, elle est dangereuse parce qu’elle permet de manipuler les hommes, exactement comme quand Brutus et Antoine font tour à tour l’oraison funèbre de César.

Il était de notoriété publique à l’époque de Platon que les rhéteurs eux-mêmes prétendaient pouvoir défendre une thèse et l’opposé avec le même aplomb. Socrate juge donc que la rhétorique est dénuée de valeur si elle ne cherche qu’à convaincre par de belles paroles.  Il pose en conclusion que pour qu’elle puisse être considérée comme vertueuse, la rhétorique doit être subordonnée à la philosophie, c’est-à-dire à la recherche de la vérité, sans quoi elle n’est que mensonge.

Plus de deux millénaires plus tard, Arthur Schopenhauer[3] écrit un essai intitulé « L’Art d’avoir toujours raison[4] ». Il passe en revue les stratagèmes qui permettent de convaincre au moyen d’artifices qui font appel aux affects, mais sans se soucier du réel. Il cite Aristote qui disait « il n’y a pas d’opinion, si absurde soit-elle, que les hommes ne sont pas prêts à embrasser dès qu’ils peuvent pourvu qu’on puisse les convaincre que c’est une vue généralement admise. L’exemple affecte leur pensée et leurs actions. Ils sont comme des moutons, suivant celui qui porte le grelot où qu’il les mène : il est pour eux plus facile de mourir que de réfléchir

« והמבין יבין  », disait Ibn Ezra[5], ce qui donne à peu près « et qui comprend comprendra ».

 

 

[1] Traduction de François-Victor Hugo, comme les autres extraits de la pièce de Shakespeare dans cet article.

[2] L’œuvre de Platon se présente généralement sous forme de dialogue philosophique entre personnages.

[3] Philosophe allemand du 19ème siècle, théoricien du concept de Volonté dans la nature.

[4] Traduction Auguste Dietrich

[5] Rabbin andalou du 12ème siècle. Grammairien, traducteur, poète, exégète, philosophe, mathématicien et astronome. Connu pour avoir relevé des incohérences chronologiques dans le Pentateuque.

Gouvernement « d’union nationale » en Israël ?

La coalisation sur le point d’accéder au pouvoir en Israël se présente comme un  gouvernement « d’union nationale ».  Mais en réalité une telle  configuration ne s’impose que dans des situations extrêmes, quand il y a danger imminent identifié  comme tel par un consensus populaire. Cela implique que les différences idéologiques soient mises de côté, de manière à en appeler à l’union sacrée et à souder ainsi le peuple face à une menace existentielle.

Mais ce n’est, à l’évidence, pas du tout le cas actuellement. 48 pourcent des suffrages exprimés (électeurs de Yamina inclus) ont directement ou indirectement plébiscité Netanyahu lors des dernières élections. Les formations coalisées contre lui justifient le reniement de leurs promesses, ainsi que de leur idéologie, au nom de l’intérêt supérieur de la Nation pour sauver l’essentiel. C’est ainsi que Tikva Hadasha et Yamina renoncent à annexer la Judée-Samarie, et endossent la solution à deux Etats du conflit israélo-palestinien. Meretz et Avoda quant à eux oublient les LGBT, et n’exigent plus de mettre un terme à l’occupation de la Cisjordanie. Raam, le parti islamiste, renonce à liquider l’Etat d’Israël et enterre la cause palestinienne. Yisrael Beiteinu n’exige plus  de subordonner la citoyenneté des Arabes d’Israël à l’allégeance à l’Etat juif. La plupart des personnalités politiques qui ont rendu cette coalisation possible ont fait l’inverse absolu de ce à quoi ils s’étaient engagés. Il est vrai que cette coalition a pour point commun d’éliminer Netanyahu de la scène politique, mais la question est de savoir si cet objectif peut être qualifié de « cause nationale » alors que 53 députés sur les 120 que compte la Knesset s’y opposent.

La vérité est qu’il s’agit d’une lutte pour le pouvoir que les opposants à Netanyahu travestissent en état d’urgence, mais rien dans les faits ne justifie cette vision d’apocalypse. Tout au long de sa gouvernance, l’économie du pays s’est développée mieux qu’ailleurs dans le monde industrialisé, ce qui a valu à Israël l’admission à l’OCDE. Malgré les élections à répétition récentes, Netanyahu a su mener à bien les accords d’Abraham et amélioré de manière sans précédent les relations entre Israël et le monde arabe. Lors des récentes attaques du Hamas de nombreux pays occidentaux, traditionnellement précautionneux, ont ostensiblement soutenus Israël, et certains ont même hissé le drapeau israélien au fronton de leurs édifices publics. Concernant la pandémie, Israël a implémenté en un temps record une vaccination massive, et assuré l’approvisionnement de la totalité de la population. Aucun pays au monde ne peut en dire autant, or il ne fait aucun doute que cet exploit a été rendu possible grâce à l’opiniâtreté de Netanyahu et à ses relations personnelles à travers le monde. A cela il faut ajouter la remarquable vitesse avec laquelle le pays s’est remis en marche une fois l’épidémie jugulée. Enfin concernant l’Iran, qui constitue pour le coup une menace existentielle véritable, la manière dont Netanyahu fait face aux velléités du monde libre de pactiser avec ce régime criminel devrait servir d’exemple à l’Occident frileux.

La raison véritable de l’opposition à Netanyahu tient à une compréhensible frustration eu égard à sa manière de gouverner, qui, il faut bien l’admettre, est quelque peu autocratique. Nous avons peut-être affaire à un despote, mais dont près de la moitié d’Israël pense qu’il s’agit d’un despote éclairé. Ses opposants brandissent l’étendard de la démocratie pour le combattre, mais se servent de méthodes douteuses pour le déloger, alors qu’il jouit d’une indéniable popularité. Pour le déstabiliser ils instrumentalisent la presse, qui instrumentalise la police, qui instrumentalise la Justice, qui l’inculpe de manière à ce que ses opposants puissent  exiger qu’il se démette avant même qu’il ne soit jugé. Si l’on admet la légitimité d’un tel procédé, cela revient à laisser les juges déterminer qui peut ou ne peut pas gouverner. Malheur à une démocratie qui se laisserait mener par les juges, parce que c’est la meilleure manière de l’enterrer.

En conclusion, s’opposer à Netanyahu est certes légitime, mais parler d’urgence, de menace existentielle ou d’union nationale constitue un abus de langage indigne d’une opposition qui se respecte.

יהודי התפוצות והפוליטיקה בישראל

חוק השבות של מדינת ישראל מבטיח את זכותו של כל יהודי לעלות לישראל בכל עת, ולהפוך לאזרח לכל דבר. אחד התיקונים לחוק זה קובע כי המדינה תעשה מאמצים להבטיח את ביטחונם של בני העם היהודי הנמצאים  במצוקה או כלואים בגלל יהדותם או אזרחותם

לפני כמה שנים שלחו 400 יהודים בריטים מכתב גלוי לשגרירות ישראל בלונדון באומרם כי הם דוחים כל התייחסות  לחוק השבות. הם הצהירו כי הם אינם חשים קשורים לחוק זה, לא באופן מעשי ולא סמלי, לא לגבי עצמם ולגבי צאצאיהם, לא כעת ולא בעתיד. לכן זכותם המלאה לבקר את מדינת ישראל ואף להיות עויינים כלפיה מכוח חופש הביטוי

באשר ליהודים ברחבי העולם, הרואים את מדינת ישראל כאחראית לשלומם מכוח חוק השבות, באופן מעשי או סמלי, לגבי עצמם ולגבי צאצאיהם, כעת או בעתיד, עליהם להתאפק בהתבטאויות נגד מדינת ישראל, כאשר היא מצדה מתחייבת לקבלם בלי תנאי,  בעת שלום ובעת משבר

לפיכך, ליהודי התפוצות, המכירים  בתוקף חוק השבות כלפיהם, אך ביקורתיים לגבי מדיניות זו או אחרת של מדינת ישראל, עליהם מוטלת חובה אחת בלבד: לשתוק

Translate »