La Diaspora et la politique d’Israël

La « Loi du Retour » de l’Etat d’Israël garantit à tout Juif le droit d’immigrer en Israël à tout moment et de devenir citoyen à part entière sur simple demande. Un des amendements de cette loi stipule que « L’État déploiera des efforts pour garantir la sécurité des membres du Peuple Juif et de ses citoyens se trouvant en détresse ou emprisonnés en raison de leur Judéité ou de leur citoyenneté ».

Il y a quelques années, 400 Juifs britanniques ont envoyé une lettre ouverte à l’Ambassade d’Israël de Londres pour lui signifier qu’ils rejetaient à titre définitif tout recours à la « Loi du Retour ». Ils ont déclaré ne pas se sentir concernés par cette loi, ni concrètement ni symboliquement, ni pour eux-mêmes ni pour leurs descendants, ni maintenant ni plus tard. Ils ont donc le droit de critiquer Israël et même de lui être hostile en vertu de la liberté d’expression.

Quant aux Juifs à travers le monde qui estiment être partie prenante de la « Loi du Retour », concrètement ou symboliquement, pour eux-mêmes ou pour leurs descendants,  maintenant ou plus tard, ils ont une obligation de réserve envers Israël, qui s’engage de son côté à accueillir les Juifs de la Diaspora en temps de paix comme en temps de crise.

C’est ainsi que ces Juifs qui tiennent à  la « Loi du Retour », mais qui sont en même temps critiques par rapport à telle ou telle politique d’Israël, ils n’ont qu’un seul devoir :  celui de se taire.

 

אובמה ושאלת היהודים

קיים מונח שאני מכנה אותו « אנטישמיות בעוצמה נמוכה ». זה סוג של עוינות שקטה, שמטרתה לא בהכרח לפגוע ביהודים, אולם שדורשת מהם לא להיות גלויים לעיין יתר על המידה. סוג של אנטישמיות זו אף יכולה להפוך לאהדה מסוימת כאשר יהודים במצוקה
יש בארצות הברית קהילות אפרו-אמריקאיות בהנהגת אנשי דת אנטישמים מובהקים, כמו הכמרים לואי פארגאן וג’רמיה רייט. ג’רמיה רייט היה במשך שני עשורים הסמכות הרוחנית של הנשיא לשעבר ברק אובמה. אובמה מצטט אותו 26 פעם באוטוביוגרפיה שלו, ומספר שג’רמיה רייט ניהל את טקס החתונה שלו, והוא גם ביקש ממנו להטביל את ילדיו. כשהתמודד לנשיאות בשנת 2008, הוא ניתק את קשריו איתו משום שחשש שקרבה זו עלולה להשפיע לרעה על הבוחרים היהודים והאוונגליסטים. אבל כל עוד שאובמה כיהן כסנאטור, הוא הקפיד להשתתף בכנסים האנטישמיים של מורה הדרך שלו, ומעולם לא מתח ביקורת על נאומיו הגזעניים. כשמתבוננים בעוינות של אובמה כנגד ישראל בתקופת כהונתו, קשה שלא לחבר בין זה לזה
אובמה משחזר בספרו את ביקורו בשרידי מחנה הריכוז בוכנוולד. הוא נזכר שלחוויה זו הייתה « משמעות פוליטית מובהקת ». בכך הוא מתכוון שלמרות « ששקל » לבקר בישראל, הוא ויתר על כך « כדי לכבד את רצונה של ממשלת ישראל שלא להפוך את השאלה הפלסטינית לנקודה המרכזית בנאומו. » במילים אחרות הוא טוען שהוא צונזר על ידי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
כדי להבין את היקף השקר הזה חשוב לזכור שאובמה הצליח לא לדרוך על אדמת ישראל במשך ארבעה שנות כהונתו הראשונה. במקום זאת הוא « בחר לבקר בבוכנוולד כדי להצהיר את מחויבותו לישראל ולעם היהודי. בפועל, אפשר להסיק מפעולותיו שהוא העדיף עלייה לרגל במרחב בו יהודים מתים, במקום במרחב בו יהודים חיים
כשאובמה, בסופו של דבר, נאלץ להגיע לישראל בקדנציה השנייה שלו, הוא נשא את נאומו לקהל אוהד באולם כנסים בירושלים במקום לנאום בכנסת כמקובל בקרב מנהיגי העולם החופשי, הדואגים לכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

התייחסותו של אובמה לזרוע הצבאית של החמאס היא מזעזעת. הוא מציג אותו כ »ארגון ההתנגדות הפלסטינית ». התנגדות ? במדינתו של הנשיא אובמה עצמו, החמאס נמצא ברשימת ארגוני הטרור
קטע נוסף של חוסר תום לב, שגובל בנגציוניזם: « בבית הספר היסודי השתתפתי בשנת 1972 בשידורי המשחקים האולימפיים במינכן, שם נטבחו ספורטאים על ידי רעולי פנים » מי היו הספורטאים האלה ? חייזרים ? מה לגבי « רעולי הפנים » ? חייזרים אחרים ? לא: הספורטאים האלה היו יהודים שנרצחו בגלל היותם יהודים, ו »רעולי הפנים » היו רוצחים מטעם ארגוני טרור פלסטינים. אובמה מתעלם מכך לחלוטין
כזכור, אובמה לא הגיע לישראל בקדנציה הראשונה שלו, אבל כן ביקר באותה תקופה בטורקיה ובמצרים אף על פי שישראל ממוקמת בין שתי המדינות האלה. הסיבה היא כנראה, שאובמה לא צבר מספיק נקודות « מיילים » כדי להרשות לעצמו לעצור בנתב »ג
בכל מקרה, במהלך ביקורו בקהיר, הוא פנה לבכירי המשטר, כולל « דמויות מובילות של האחים המוסלמים ». לדבריו, הוא אמר להם « שאמריקה והאסלאם מונעים ומוזנים על ידי עקרונות משותפים שהם צדק וקדמה, סובלנות וכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. » הוא הוסיף « שלאסלאם יש מסורת של סובלנות שהוא גאה בה ». אנחנו לעולם לא נדע אם אמירה זו הייתה סוג של הומור מצידו. אבל מה שבטוח שהוא לא ניסה להצחיק, אותנו לפחות, כשבמהלך אותו נאום הוא השווה בין השואה של יהודי אירופה למצוקת הפלסטינים בחיפוש אחר  טריטוריה
כדאי לזכור, שאובמה הוא חתן פרס נובל לשלום על סמך זאת שהוא לא תרם כלום למען השלום בשום צורה כל שהיא. על אף האמור, יש להכיר בכך שכאשר אובמה ערך, לבסוף, ביקור ממלכתי בירושלים, הוא הצהיר שהוא ידיד ישראל
בנסיבות כאלה נהוג לומר כשיש לך חברים כאלה אינך זקוק לאויבים

הבשורה על-פי פוסטמודרנוס הקדוש

נטלי להב היא מאמנת ישראלית בת 36 ,שמגדירה את עצמה כהילרית, ובין היתר היא מתמחה בנושאים הקשורים לחיי המין. בנוסף למפגשים אישיים וייעוץ, היא מפרסמת את הרהורי ליבה בתקשורת הדיגיטלית

באחד הסרטונים שלה היא מסבירה מה, לדעתה, מייצג המין בנפש הנקבית. כותרת הסרטון היא « למה נשים באמת רוצות לעשות סקס ?  » תואר הפועל « באמת » יכול להפתיע, אך מתבהר בהמשך

נטלי משתמשת בפעילותה כמטפלת ובחוויות האישיות שלה, ומסיקה מכנה משותף. מדובר בדקונסטרוקציה של מה לדעתה מניע נשים לעשות סקס. היא טוענת שזה לא הליבידו שמוביל נשים לכך, מכיוון שרק מעטות מונעות על ידי סוג של תשוקה, שבדרך כלל מייחסים לגברים. לדבריה, כאשר נשים מקיימות יחסי מין זה מצביע על שאיפתן « לעשות אהבה », פשוטו כמשמעו. לכן מתברר שבכול הרבדים, גם על ידי ותוך כדי יחסי מין, הן כמהות בעיקר להיות אהובות, מוערכות, נערצות וכולי. לדבריה, היא אישית, כמעט אף פעם לא קיימה יחסי מין ללא קונוטציה רגשית

נטלי סבורה שהפער בין המניע הגברי לזה הנשי גורם להרבה אי-הבנות. אישה, למשל, יכולה לצפות מגבר שאיתו קיימה יחסי מין בלילה הקודם, שיתקשר אליה למחרת, כשיתכן שהוא בכלל לא חושב עליה. נטלי עצמה גילתה רק לאחרונה שגבר שהיא הייתה מאוהבת בו ,חשק בה לסקס דווקא בגלל שלא הרגיש מחוייב כלפיה. הוא לא היה חייב לה כלום והיה מרוצה מהיכולת לספק את צרכיו המיניים בתנאים אלה. הוא חשב שהיא חוותה דבר דומה , אבל זה ממש לא היה כך כי היא ראתה את עצמה כבחורה צעירה המחפשת אהבה. לסיכום, נטלי הגשימה את עצמה מינית כי הייתה מאוהבת, ובן הזוג הגשים עצמו מינית כי לא היה מאוהב

נטלי מודה שיש ונשים אינן כנות לגבי יחסי מין. היא מזהירה שגברים עלולים להשלות את עצמם שבת זוגם מתפקדת כמוהם, אך עדיף שלא יתייחסו לכך ברצינות

ממחקר שפורסם בשנת 2018 במגזין  » לה פיגארו » , עולה שמחצית מהנשים שנחקרו טוענות כי הן מתקשות להגיע לאורגזמה. מאידך אצל גברים בעיה כזו די נדירה, למעט מקרים פתולוגיים ברורים

נטלי חוזרת על כך שוב ושוב שנשים מחפשות אהבה מעבר (לדעתי לפעמים אפילו למרות ) לאקט המיני. היא מאמינה שבתוך תוכה של האישה הכי חצופה, הכי פתוחה ומשוחררת, קיימת ילדה קטנה שלא רוצה דבר מלבד להרגיש אהובה. אם כן, על פי תפיסה זו, עבור נשים רבות מין הוא רק אמצעי ולא מטרה כשלעצמה כמו אצל גברים

התנהגות נשית כפי שמתארת נטלי נראית כרגרסיה לשלב הילדות. ילדה שעדיין לא מבדילה בין הרגשי לחושני. זה מה שיכול להסביר את הפער התפקודי בין המגדרים

אך מכיוון שגברים בדרך כלל לא מחברים בין מיניות לרגשות, נטלי מאמינה כי דווקא הגברים הם אלו שסובלים מרגרסיה אגוצנטרית. לכן היא משוכנעת שיש לחנך אותם מחדש, כדי שיאמצו את המודל הנשי שלדעתה הוא המושלם ביותר, וכדאי שיהיה גם המודל הנורמטיבי

הכחשה זו של השוני האונטולוגי בין המגדרים היא היישום הניאו-פמיניסטי של הסובייקטיביזם הפוסט-מודרני השולל את המציאות לטובת הרגש. הכחשה שהיא למעשה טינה. לכן, מנקודת מבט זו, כבר לא מדובר על שאיפה לשוויון בין המגדרים כמו בפמיניזם של פעם, אלא כפיית אי שוויון חדש על ידי היפוך תפקידים

בקיצור, נקמה.

Belle du Seigneur

« Belle du Seigneur » d’Albert Cohen est un roman qui raconte l’absence d’amour chez les amoureux.

C’est l’histoire de Solal et d’Ariane. Solal est un homme de pouvoir, libre, beau et riche. Ariane en tombe amoureuse parce qu’il lui renvoie une image qui la valorise. Elle en devient dépendante comme ces femmes qui ne s’examinent que dans des miroirs amincissants. Mais Solal n’aime pas Ariane plus que Don Juan n’aime les femmes qu’il séduit.

Ariane est mariée à un sous-fifre qui travaille sous l’autorité de Solal. Celui-ci l’envoie en mission afin d’avoir le champ libre pour coucher en toute quiétude avec Ariane. Il y a peut-être là une allusion à ce passage de la Bible où le grand Roi David envoie le mari de Bethsabée se faire tuer au front.

Mais plus tard Solal est limogé de son poste, perd son statut, son argent et sa superbe. Il finit par s’emmurer avec Ariane dans un palace de la Côte d’Azur où tous deux versent dans l’ennui au lieu d’être transportés par la passion, après quoi ils meurent sans jamais s’être parlé vrai.

« Belle du Seigneur » est un roman à la fois noir et joyeux. C’est une ode au monde réel. C’est un texte sublime qui proclame la mort du roman d’amour.

Translate »