להוציא את ישראל מהמבוי הסתום

.יהודה ושומרון נמצאים תחת שליטה ישראלית מאז הניסיון הערבי לחסל את ישראל ב-1967, בימי מלחמת ששת הימים

.בספטמבר אותה שנה הצהירה הליגה הערבית בחרטום על « שלושת הלאווים » הידועים שלה – »לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל »

.היתה זו החלטה שרירותית זאת, ללא כל פשרה או הסתייגות, שהזניקה את מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, אותו המשיכו לפתח כל ממשלות ישראל ללא יוצא מן הכלל

עם חלוף הזמן, יהודה ושומרון הפכו לבעיה, הן ברמה המוסרית והן המשפטית, בכל הנוגע לתפיסת שטח שישראל אחראית לו על פי המשפט הבינלאומי. אך לאור היעדר הנכונות הפוליטית מצד המנהיגים הפלסטיניים – ולאור רצונם הכפייתי להשמיד את המדינה היהודית – ההתנחלויות הפכו בהדרגה למכשיר שנועד להגדיר באורח סופי וקבוע את גבולה המזרחי של ישראל. אך עויינותו של העולם הערבי, הלחץ הבינלאומי, המחלוקות בלב החברה הישראלית עצמה – כל אלה יכולים בסופו של דבר ליצור מצב שאין לעמוד בו. היות שתהליך השלום תקוע, נראה כי סביר יותר ויותר להניח שישראל תעמוד ביום מן הימים בפני הצורך לנקוט יוזמה חד צדדית

.אחת הדרכים לעשות זאת, היא לספח את יהודה ושומרון, באופן חלקי או מלא, ולהעניק אזרחות לפלסטינים החיים שם. ייתכן כי פלסטינים רבים יסכימו לך, ויהפכו איפוא לאזרחי ישראל באופן מלא

עם זאת, כרוך בכך סיכון כלפי אופייה היהודי של מדינת ישראל, ולפיכך כלפי הבסיס לקיומה; גם אם היהודים יוותרו בגדר רוב, הדמוגרפיה הפלסטינית עלולה להחניק את הדמוקרטיה הישראלית במהירות. במקרה כזה, המזרח התיכון יכלול מדינה ערבית אחת נוספת, ומדינה יהודית אחת פחות. אך היות שקיימת רק מדינה יהודית אחת – העם היהודי ימצא עצמו תלוש ונודד,כקדם

ייתכן שקיים לכך פיתרון, שהועלה כבר בעבר, אך מן הראוי לעוררו לאור המבוי הסתום בהווה. הפיתרון הוא להציע למכלול יהודי העולם אזרחות ישראלית, אך ללא הכרח לעלות לארץ כמתחייב מנוסחו העכשווי של חוק השבות [1]. המעוניינים בכך יוכלו לפנות בבקשה לשגרירויות ישראל, ולציין כי הם מעוניינים לקבל אזרחות ישראלית אך להמשיך ולהתגורר איש איש במדינתו. הישראלים שאינם תושבי ישראל יקבלו זכות להשתתף בבחירות לרשות המחוקקת (וזה אינו המצב כעת), ובכך יושב על כנו האיזון בין ערבים ליהודים בכנסת [2]. המשאב האזרחי הזה טומן בחובו גם את היתרון של חיזוק והידוק הקשרים בין ישראל לתפוצות

.ישראל מוקפת באויבים, אך היא זכתה להכרה בקרב הקהילה הבינלאומית כמדינה בין מדינות – בזכות עיקרון ההגדרה העצמית של עמים. עם זאת, למעלה ממחצית העם היהודי עדיין חי בתפוצות ואינו מתכנן להתבסס בישראל בעתיד הנראה לעין

חוק השבות מהווה התחייבות מצד המדינה היהודית לשמור על שערים פתוחים ליהודי התפוצות – אך היות שאין זכויות ללא חובות, קיימת אנומליה בכך שישראל מתחייבת כלפי התפוצות, מבלי שאלה האחרונות מחוייבות לדבר מה. קריאה מצד ישראל הכוללת הצעת אזרחות ליהודי העולם, תעלה בקנה אחד עם מהות המפעל הציוני – היינו לשמר את המקום היחידי בעולם שבו היהודים אינם נרדפים, אינם שנואים, אינם נסבלים – פשוט משום שהם נמצאים בביתם שלהם

יהודים רבים תומכים בישראל ומסייעים לה בצורה כזאת או אחרת, אך קיימים גם רבים שאינם יכולים להביע את תמיכתם למעט באמצעות מס שפתיים. נטילת האזרחות הישראלית תהווה עבורם איפוא אמצעי פשוט לנקיטת מחווה רבת עוצמה, ותאפשר להם לפעול באורח העולה בקנה אחד עם מילותיהם

[1] חוק השבות מבטיח לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל

[2] הכנסת היא בית הנבחרים הישראלי

Barenboïm et Ahmadinejad, même combat

Wagner fut un compositeur de premier rang  et un novateur en musique, mais ce n’est pas pour cette raison qu’Hitler l’avait choisi comme un des emblèmes du Troisième Reich. C’était également un écrivain qui avait théorisé l’antisémitisme post-chrétien au moyen d’écrits appelant à l’élimination des Juifs. Il leur reprochait notamment la décadence de la culture européenne, et avait appelé à la « déjudaïsation » de l’Allemagne bien avant l’avènement du nazisme. Son ouvrage  « Les Juifs dans la Musique » fut une contribution majeure à la rationalisation de l’antisémitisme moderne.

En juillet 2001 le chef d’orchestre Daniel Barenboïm s’apprêtait à donner un concert en Israël, mais face au tollé quant à son intention de jouer du Wagner il retira cette partie-là du programme. Le concert eut donc lieu, mais au bout de quelques rappels il demanda au public s’il désirait malgré tout entendre du Wagner. Il y eut de vifs échanges dans la salle, au bout desquels une partie du public en sortit la rage au cœur, ce qui n’empêcha pas Barenboïm d’entamer un extrait de « Tristan et Isolde ».

Même s’il est vrai qu’il faut dissocier l’art de l’artiste, Barenboïm aurait dû comprendre qu’il avait l’obligation morale de respecter l’ostracisme concernant Wagner en Israël, dès lors qu’il y avait encore des rescapés de la Shoah en vie.

L’argument  comme quoi ceux-ci n’étaient pas obligés d’assister à ses concerts ne tient pas, parce que les prestations de Barenboïm, enfant du pays, ne passent pas inaperçues. Il avait donc le droit de jouer du Wagner, mais aussi le devoir de ne pas choquer.

Edward Saïd était un intellectuel américain d’origine palestinienne qui s’est distingué toute sa vie par une hostilité obsessionnelle envers Israël. Ami de Barenboïm, il co-fonda avec lui un orchestre composé d’Arabes et d’Israéliens, avec pour vocation d’établir un pont entre jeunes musiciens  qui autrement n’auraient sans doute jamais eu l’occasion de se connaître. Initiative louable si elle n’avait pas été conçue avec pour objectif de discréditer Israël et d’attiser les passions au lieu de les réduire.

Un des évènements hautement symboliques de cet orchestre fut un concert devant un public palestinien en Cisjordanie. Mais Barenboïm, qui déclarait ne pas vouloir connoter politiquement son orchestre, aurait dû comprendre qu’il avait l’obligation morale de le faire jouer également devant des Juifs de ce même territoire. Finalement il s’avère que ceux-ci  n’y avaient pas droit du seul fait d’être juifs.

La République Islamique d’Iran est une théocratie qui ignore la liberté d’expression, réprime les opposants, pratique la torture, la lapidation, les amputations, discrimine les femmes et les minorités. Ce régime est en guerre ouverte contre Israël par le truchement du Hezbollah et du Hamas, organisations terroristes armées et financées dans le but explicite de rayer Israël de la carte.  Par ailleurs l’Iran est soupçonné par la communauté internationale de développer une arme nucléaire avec Israël pour cible.

La Chancelière d’Allemagne projette ces jours-ci une visite en Iran en vue d’un rapprochement diplomatique et économique entre les deux nations. Barenboïm s’apprête à être du voyage afin de célébrer cet évènement à la tête de l’orchestre de Berlin. Mais il devrait comprendre que se produire sous la bannière de l’Allemagne dans un Iran qui projette d’assassiner six millions de Juifs est un geste qu’il est probablement seul à ne pas en mesurer le poids symbolique.

Le comble c’est qu’aux dernières nouvelles ce sont les autorités iraniennes elles-mêmes qui récusent Barenboïm  parce qu’il est juif, ce qui a le mérite d’être cohérent, puisqu’il  fait  partie de ceux qui sont visés par cette nouvelle Shoah que le régime iranien appelle de ses vœux.

Mais Barenboïm a des atouts dans la vie : en plus d’être un immense musicien, il est à la fois citoyen d’honneur de la Palestine et citoyen de déshonneur d’Israël.

Sortir Israël de l’impasse

La Cisjordanie est sous contrôle israélien depuis la tentative arabe de liquider Israël en 1967, lors de la Guerre des Six-Jours. En septembre de la même année, la Ligue Arabe décrétait à Khartoum ses fameux « Trois Non », à savoir « non à la paix avec Israël, non à la reconnaissance d’Israël, non à la négociation avec Israël ».  C’est suite à cette ukase sans équivoque que fut mise en œuvre la colonisation de la Cisjordanie, poursuivie ensuite par tous les gouvernements israéliens sans exception.

Au fil du temps, la Cisjordanie a fini par constituer un problème à la fois moral et juridique eu égard à l’occupation d’un territoire dont Israël est responsable en vertu du droit international. Mais vu l’absence de volonté politique des dirigeants palestiniens – et de leur obsession à vouloir détruire l’Etat juif – la colonisation s’est transformée petit à petit en dispositif dont la finalité est de définir une fois pour toutes la frontière orientale d’Israël. Mais l’hostilité du monde arabe, la pression internationale, les dissensions au sein de la société israélienne elle-même, tout cela  pourrait à terme devenir intenable. Le processus de paix étant bloqué, il semble de plus en plus probable qu’Israël se verra tôt ou tard dans l’obligation de prendre une initiative unilatérale.

Une manière de le faire pourrait être d’annexer la Cisjordanie, en partie ou en totalité, et d’octroyer la citoyenneté aux palestiniens qui y vivent. Il est possible que beaucoup de palestiniens en seraient d’accord, et deviendraient donc des citoyens israéliens à part entière. Cependant cela risquerait de mettre en péril le caractère juif de l’Etat d’Israël, et donc sa raison d’être. Bien que les Juifs resteraient majoritaire, la démographie palestinienne  pourrait assez vite étouffer la démocratie israélienne. Le Moyen-Orient finirait dans ces conditions par compter un Etat arabe en plus, et un Etat juif en moins. Mais comme il n’y en a qu’un seul, le peuple juif se retrouverait errant comme devant.

A cela il y a peut-être une solution, déjà évoquée par le passé mais qui mériterait peut-être d’être réactualisée vu l’impasse actuelle. Elle consisterait à proposer  la citoyenneté israélienne à tous les Juifs du monde, mais sans obligation d’émigrer comme le stipule actuellement la « Loi du Retour » [1]. Ceux que cela intéresserait introduiraient une demande auprès des ambassades d’Israël, en précisant qu’ils souhaiteraient acquérir la nationalité tout en continuant à résider dans leurs pays respectifs. Les israéliens non-résidents devraient alors être autorisés à participer aux élections législatives (ce qui n’est pas le cas actuellement), ce qui rétablirait l’équilibre entre Arabes et Juifs à la Knesset[2]. Cette accession à la citoyenneté aurait en plus l’avantage de resserrer les liens entre Israël et la Diaspora.

Israël est entouré d’ennemis, mais a acquis auprès de la Communauté Internationale son rang de nation parmi les nations en vertu du droit des peuples à disposer d’eux-mêmes. Cependant plus de la moitié du peuple juif vit encore en Diaspora et ne projette pas de s’établir en Israël dans un avenir prévisible. Cependant  la « Loi du Retour » constitue un engagement de l’Etat juif à maintenir ses portes ouvertes quoi qu’il arrive. Mais comme il n’y a pas de droit sans devoir, il y a anomalie à ce qu’Israël soit engagé envers la Diaspora, sans qu’elle-même soit tenue à quoi que ce soit. Un appel d’Israël consistant à offrir aux Juifs la nationalité correspondrait à l’essence même du sionisme, qui est de préserver le seul endroit au monde où les Juifs ne sont ni persécutés, ni détestés, ni tolérés, tout simplement parce qu’ils sont chez eux.

Beaucoup de Juifs soutiennent Israël en lui portant assistance d’une manière ou d’une autre, mais nombreux sont aussi ceux qui n’ont pas la possibilité de manifester leur appui autrement que par des mots. Prendre la nationalité israélienne serait  donc pour ceux-ci un moyen simple de poser un geste fort, et de mettre ainsi leurs actes en accord avec leurs paroles.

[1] La loi du retour garantit à tout Juif le droit d’immigrer en Israël.

[2] Parlement de l’Etat d’Israël.

Translate »